מבוא לפילוסופיה הודית

הדיון הפילוסופי (הויכוח) ההודי
מי מנצח בויכוח? מי שלא מתווכח…

אז איך זה היה עובד?

מלך היה מכנס אירוע, מזמין מלומדים וקובע נושא לויכוח. החכמים היו מביעים עמדות שונות. לאחר כמה ימים היתה הכרעה מי ניצח:)

חלק מהתורות האופנישדיות על האטמן והברהמן מתוארות בצורת ויכוח. הרעיון הוא שהפילוסופיה מתנהלת בצורה פומבית וחשופה, בצורה דיאלוגית. רעיון זה מוצאים בהרבה פילוסופיות כגון: הפילוסופיה היוונית שבה סוקרטס מנהל את הפילוסופיה שלו בשוק, הוא חשוף להמון/לציבור.

סיטואציה שבה יש ויכוח דיאלוגי שהוא כמו משחק (שיש בו כללים). עם הזמן הויכוח מתחיל להיות ממוסד ואז הוא מקבל חיים משלו ואינו תלוי בהתרחשות מסוימת. הויכוח מתחיל להיות ממוסד כתורה שבכתב שמבקשת להסדיר את הדרך בה דיאלוג פילוסופי אמור להתנהל. בהודו במהלך המאות הראשונות לספירה מתחילה מגמה של מיסוד העמדות השונות (אסכולות) אך גם במובן של דרך הטיעון, שיטת הויכוח. בהודו, באופן עוצמתי יותר מאשר בעמדות אחרות המיסוד מקבל לעיתים סממנים כמעט אובססיביים.

במקביל לספרות התמטית (התכנית) שמדברת על האידיאולוגיה מתפתחת ספרות מתודולוגית.
הכלל הראשון – אתה מתווכח, אל תסתור את עצמך.
לכאורה זהו כלל ברור שאין צורך לכתוב אותו. אבל יש כאלה שישתמשו בזה. הזן בודהיזם היפני משתמש לעיתים בטכניקות כאלה. אבל לא בהודו.
כלל שני – מי שמתחמק מתשובה מפסיד.
כלל שלישי – אתה טוען טיעון נגד ואני אומרת שאני לא מבינה.
וכך מספר פעמים.

אתה מבקש ממני לחזור על מה שאמרת. ואם אני לא מסוגלת לחזור על מה שנאמר אך הקהל מסוגל הרי אז אני מפסידה בויכוח. אחד מהצדדים בעצם חוסמים ויכוח. אתה לא יכול בויכוח פילוסופי להגיד שאתה לא מבין אם אחרים הבינו…

לויכוח הפילוסופי ההודי יש כללים, מסגרת ומטרה – שהיא לא להפסיד. ניצחון נקבע לפי מי שנשאר אחרון ולא הפסיד. דבר ראשון יהיה לנסות לנסח בקצרה את מסגרת הדיון. כלל קונסטיטוטיבי – שמגדיר את מטרתו; כלל רגולטיבי – שמגדיר את החוץ. הויכוח אמור להתנהל בצורה שתאפשר הכרעה. ולכן אפשר להתווכח רק על שאלות שעקרונית יש עליהן תשובה.

למשל: איך דומה עורב לשולחן כתיבה היא שאלה לא לגיטימית.

השאלה מנוסחת מבחינה סמנטית בצורה שלא ניתן לתת עליה תשובה. שאלה כזו לא תיכנס לויכוח ההודי. שאלה ברת ויכוח היא שאלה שניתן להשיב עליה כן או לא. יש מרחב תשובה (טטרההמה – tetrahama) של 4 תשובות אפשריות:
כן
לא
כן ולא
לא כן ולא לא.

אם הפלתי את התשובה ש'כן' הרי שגם התשובה 'כן ולא' נופלת גם היא המשפט הוא קוניונקציה (משפט ו' החיבור).
התשובה של 'לא כן ולא לא' נופלת מראש כי היא לא אומרת כלום. ולכן הלא מנצח….
כלי הויכוח ההודי הם ההנחות המוקדמות שלו. כל משתמש יכול להניח את כליו כרצונו. אחרי שהתחלנו את הויכוח אסור לי לגעת בכלים שלי אלא רק בשלך.
הנמשל: כשאני בודקת את הנחת היסוד שלך אני לא יכולה לערב בהנחת היסוד הזו את ההנחות שלי. כי אז אני כופה על הצד השני את ההנחות שלי.

איך אני יכולה לתקוף אותך עם הנחות שלא אתה הנחת.
אתה מניח שיש בורא לעולם, אני חושבת שאין בורא לעולם.
יש תשובה של כן/לא.
אני לא יכולה להביס את עמדתך מבלי לקבל אותה תחילה או לעשות עצמי כמי שמקבלת את העמדה המנוגדת.
כשאני בודקת את העמדה המנוגדת אני מקבלת את הנחות היסוד שלך.

אחת הטענות שהושמעו בהודו היתה: אם אתה חושב שיש בורא אתה אומר שאין דבר שקיים שלא נברא (לכל דבר יש בורא). אני שואלת עכשיו מי לדעתך ברא את אלוהים? אי אפשר להגיד שאף אחד לא ברא את אלוהים כי אז אתה אומר שהוא לא קיים. ניתן לענות 2 דברים: אלוהים בורא את עצמו (זוהי סתירה).
אם את אלוהים בורא אביו (את אלוהים ברא סופר-אלוהים…נוצרת לנו רגרסיה). נוצר לנו מצב שאם עניתי כן – נשאלתי עוד שאלה….
עכשיו אני לא יכולה כבר להגיד לא כי אז תהיה לי סתירה.
אם אני עונה לא – אני צריכה להניח משהו חיצוני וכו' ונכנסנו לרגרסיה.

המתווכח נכנס לכאורה לדיון ללא עמדה ובזמן שהוא שולל תשובות הוא מוצא תשובה/עמדה. אבל זו לא עמדתו אלא התוצאה. כשאני טוענת כן אני צריכה למצוא פגמים בהנחת הלא. על מנת להגיע להכרעה, המאבק צריך להיות נקי. טיעון מינימלי/מזערי – אין לו עירוב של הנחות היסוד של הטוען. הטוען נשאר במובן עקרוני אנונימי. הפילוסופיה שואפת להגיע לאמת. כששואפים לאמת צריכים להיות אחראים לשאיפה שלנו.

ראסל כותב שהפילוסופיה עוסקת בשאלות שאין עליהן תשובה משום שכל מה שיש לו תשובה הפך להיות מדע (פיזיקה, כימיה, מדעי הרוח).

מה שנשאר הוא מה שאין לו תשובה ולא רק מה שאין לו תשובה בינתיים (כמו הפילוסופיה של אריסטו שהיום זה הביולוגיה). ראסל אומר שחשיבות הפילוסופיה היא בהצגת השאלה עצמה, הדיון בה. נגד זה ההודים מוחים! יש ספרות שלמה שעוסקת בתקנון הויכוח. מתנגדים לכך שהעיקר זה השאלה משום שיש שאלות שאין עליהן תשובה והם לא מקבלים זאת. לחוסר הויתור יש מחיר.

נצביע על שני מחירים:

1. צמצום תחום – יש שאלות שלא ייתפסו בהודו כשאלות פילוסופיות כי לא ניתן לענות עליהן בכן ולא. אם אי אפשר זה לא בדיון. הרבה שאלות מטאפיזיות לא ייכנסו לדיון. ומעבר לכך יוצרים סגנון פילוסופי יבש ווכחני. בכל יצירה פילוסופית הודית נראה ייצוג של כל המתנגדים לדעת המחבר. הצמצום הוא סגנוני ותוכני.
2. אפשרו כניסה של הספקנות לויכוח ובכך אפשרו הרס של הנחות הדיון – אותו אדם שכ"כ רוצה את האמת עד כי לא מסוגל להחליט. אין לו סיבות לוגיות להעדפת צד בויכוח. הרשינו לספקן להיכנס לפילוסופיה שמטרתו היא להרוס את כל מה שהנחנו כי הוא אומר שאין לנו קריטריון החלטה (נק' האמצע – שוניה=ריקות). הפילוסופיה ההודית מזמינה כוח הרסני לתוך הדיון שלה. הנוכחות הזו היא מה שהופך את הפילו' ההודית לפעילות מרתקת, כי אתה לא מתמודד רק נגד יריביך אלא גם עם אלה שעקרונית מנסים להראות לך שהדרך שלך היא ללא מוצא – הספקנים. הפילוסופיה שבוראת את עצמה ומאפשרת בתוכה את מה שיכול להרוס אותה, היא לא מסוגלת להגן על עצמה אלא בכלים לוגיים.

לאחר שהבודהיזם הובס בהודו הפילוסופיה ההודית מתחילה לשקוע. יש עדיין תאים פילוסופיים. אבל רוב מה שנעשה ב-200 שנים האחרונות הינו רק חזרות ושיפורים של מה שהיה. המקוריות שייכת לאלף הראשון. יש פילוסופיות חדשות אך הן מושפעות מאוד מהפילוסופיות המערביות.

ראינו שיש 3 נקודות מוצא להתבוננות שלנו על הפילוסופיה:

1. מדגישה בעיקרה את טבע האדם כפעיל, משפיע, פועל תמיד במסגרת חברתית – קולקטיב
2. מדברת על האדם ומבנהו הנפשי (האופנישדות היא דוגמא אחת והבודהיזם הוא דוג' שנייה). – אינדיבידואל
3. האדם החושב, מציב את גבולות מחשבתו, המציאות כמשחק – דיאלוג.

אילו מנקודות התצפית נכונה להודו?
כל אחת מנקודות המבט היא נכונה להודו אם מסתכלים על תקופות שונות.
הוודות – מאופיינות בעיקר בתפיסה של דהרמה, של חובה, של הגדרת האדם ע"פ מעמדו ותפקידיו בקולקטיב.
האופנישדות, הבודהיזם, הג'אייניזם (עמדות פרישותיות נוספות) – רואים את נקודת המבט השניה – אינדיבידואל.
תקופה שמתחילה במאות הראשונות לספירה – פילוסופיה הודית כדיאלוג מתנצח שסופו בהכרעה.

תשובה זו לא באמת מספקת כי העמדות לא באות האחת על חשבון השנייה. כאשר עמדה מסוימת נוצרת היא נוספת על קודמותיה ולא מוחקת אותה. לכן התשובה של 3 נקודות מוצא בהתאם לגרף היסטורי היא מלאכותית מדי. נותרת תשובה אחרת – התרבות הפילוסופית ההודית משקפת את 3 נקודות המבט הללו ובכך משקפת מצב עמוק של סתירה ומתח.