דמותו של הבודהא

המאמר הזה הוגש בתקופת לימודי לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי מזרח אסיה במסגרת הקורס: ״הבודהיזם בתחילת דרכו״.
מרצה: מר אביתר שולמן

במסגרת עבודה זו, קראתי בסוטרות:

1. "הסוטרה עם הנסיך קומרארה"
2. "הסוטרה עם בהדאלי"
3.  "הסוטרה בקיטאגירי"

אני סבורה שניתן לעמוד על דמותו של הבודהא בהתבסס על שלושתן.

באופן כללי הבודהא מצטייר כדמות מכובדת, הוא מכונה "המבורך". על סמך הסוטרה עם הנסיך קומארה ניתן לומר אפילו שדמותו מצטיירת כבעלת כח רב ועוצמה אדירה. בשל כך נאמר בתחילתה כי ידברו טובות ורבות אודות האדם שיצליח להפריך את הדוקטורינה של הבודהא (פסוק 3).

את ציור דמותו של המבורך, כפי שאני רואה אותה על סמך הקריאה בסוטרות, אתחיל מדמות המורה.

הבודהא מלמד את כולם, לא רק את תלמידיו האדוקים, אלא גם את אלו המנסים לסתור אותו ואת אלו שלא שומעים לטיצ'ינג שלו (כפי שנראה בסוטרות הבאות). הוא לא מוותר על אף אחד. אופן הלימוד שלו חכם מאוד לדעתי – אין הוא מכתיב תשובות, אלא מאפשר לשואל להגיע בעצמו לפתרון הנכון.

השיטה של הבודהא מאוד מתודית- הוא עובר שלב שלב עם תלמידיו. תוך כדי שימוש בשאלות והבאת התלמיד למענה עליהן, הוא מסיים כל שלב בהפרכתו או בביסוסו וממשיך הלאה, כך שהפתרון הסופי או התשובה הסופית נראים מאוד הגיוניים ומתקבלים בברכה ע"י התלמיד (בסוף כל סוטרה, לפחות באלה שאני קראתי, מצויין עד כמה הנזיר/נסיך/תלמיד היו מרוצים ומאושרים מדברי הבודהא).

בסוטרה עם הנסיך קומארה ניתן לראות כמה כבוד הוא חלק לבודהא. הוא משרת אותו בעצמו ומתיישב לצידו על כסא נמוך (פסוק 5). הבודהא מצטייר כאדם בעל חמלה – הוא יודע מתי, מה ואת מי ללמד באופן כזה שכולם יוכלו להבין ולקבל את דבריו בברכה (פסוק 8). בנוסף הוא מוצג כמי שהידע שלו הוא אינסופי באופן כזה שהוא יכול לתת מענה לכולם.

כאשר הנסיך שואל אותו האם הוא מכין את תשובותיו מראש , הבודהא עונה לו שהידע קיים כבר בפנים ולכן התשובה המתאימה ניתנת במקום, בהתאם למי ששואל (פסוק 11). אני בהחלט חושבת שניתן לייחס לבודהא את היכולת למתן תשובות כאלה. הבודהא חווה את האמת. הוא הגיע למקום שבו לכל השאלות כבר ניתן הפתרון. במקום זה כבר לא היו שאלות ולכן כאשר החליט לחזור וללמד את האמת, כל התשובות כבר נמצאו בתוכו.

כמובן שניתן להתחכם ולשאול מאין לאנשים כי דברי הבודהא הם האמת וכי אכן חווה את מה שחווה? ובכן, אי אפשר באמת לדעת. כאן נכנסת האמונה או האמון – וריאציות על אותה המילה. הבודהא יוסיף ויאמר כי על האדם לבסס את האמון על האימון – על הנסיון האישי וההתנסות החוויתית.

הבודהא אמר לתלמידיו שלא יסתמכו על דבריו באופן תאורטי אלא שינסו ויחוו על עצמם (כפי שנראה בסוטרה עם בהדאלי ובקיטאגירי). חשוב לי לציין שאין הכוונה בכך לסובייקטיביזם. בעידן הפוסט מודרני שבו נקבעת האובייקטיביות של הדברים על פי מידת החיבור שלנו אליהם, קל יהיה לנו לקבל את דבריו של הבודהא כסובייקטיביים, אך אין כך הוא הדבר.

הבודהא אמר שיש רק אמת אחת (הכוונה לדרך אחת) ועל האדם להפוך אותה לשלו. המסע לאמת הוא המסע של האדם אל עצמו. יש תפקיד מרכזי לאדם בהשגת האמת אך הוא לא יוצר אותה בדמותו.

בסוטרה עם בהדאלי, הבודהא מכריז כי הוא עצמו אוכל רק פעם ביום ובכך משיג הרבה דברים טובים, ומבקש משאר הנזירים לנהוג כך (פסוק 2). שוב יש דגש על כך שהבודהא מדבר מתוך נסיון.

הנזיר בהדאלי מסרב לנהוג כך. רק לאחר שחבריו מקהילת הסנגהה הפצירו בו, הוא הביע את חרטתו וביקש סליחה מהבודהא. הבודהא כתשובה נותן טיצ'ינג שלם לבהדאלי ומביא אותו להבנה האמיתית מדוע מעשיו לא היו תקינים ומדוע עליו לציית להוראותיו.

הבודהא מצטייר כאדם היודע לסלוח, וזאת משום החמלה שיש בו. הוא מבקש להביא את תלמידו למקום בו הוא באמת יבין מה נכון ומה לא ויפעל בהתאם. יש לציין כי הסליחה אינה מובנת מאליה.

הבודהא מעביר את בהדאלי לימוד ארוך שבסופו הוא מבין את פשר מעשיו וחרטתו אכן אמיתית ועל כן סליחה יכולה להתקבל.

לדעתי הבודהא סלח משום שהוא יודע שכולם יכולים ללמוד – כל אחד בצורה אחרת ובאופן לימוד שיתאים לו. לאחד יקח פחות זמן להבין, לשני יותר. לכל אחד יידרשו אמצעים שונים להבנה אך בסופו של דבר הפוטנציאל לדעת את האמת טמון בכולם.

דמות הבודהא כאדם היא בלתי נפרדת מדמותו כמורה. בראש ובראשונה הבודהא מחנך את תלמידיו. הוא מסביר להם מדוע יש להקשיב לדבריו ולפעול על פיהם.

הבודהא מסביר לבהדאלי שתלמיד אשר אינו פועל לפי ההוראות ומקבל נזיפות מכולם, לא ילמד את האמת (במילים אחרות לא יגיע לשחרור), ואילו תלמיד שכן פועל לפי ההוראות ואינו ננזף/מגונה ע"י האחרים, כן ישיג תוצאות וידע את האמת. הוא מסביר לו מדוע זה כך.

הבודהא מראה לו איך ע"י הליכה בדרך המורה, התלמיד מוותר על התשוקה וכל הקשור בה, וכך כאשר מחשבתו מטוהרת, יכול הוא לאסוף ידע מחיים קודמים ולהבין את חוק הקרמה. ע"י ההליכה המדוקדקת בדרך המורה, התלמיד מוותר על ההאחזות ויכול להגיע לשחרור. אין הבדל בין אדם ששוגה הרבה לבין אדם ששוגה מעט – אפילו זה ששוגה במעט ואינו מקשיב עד הסוף לטיצ'ינג, לא יוכל לדעת את האמת.

הבודהא דורש אדיקות הגובלת לטעמי בסוג של פנאטיות, אך אולי על מנת ללכת עד הסוף עם הטיצ'ינג ולהשיג תוצאות יש צורך בפנאטיות כזו. אני סבורה גם שתשומת הלב לפרטים הכי קטנים, על מנת לא למעוד, מביאה למודעות מאוד גבוהה אצל הנזירים. המודעות הצלולה דרושה בתרגול מסוג זה.

בנוסף, על סמך הסוטרה עם בהדאלי, אני יכולה לאמר כי הבודהא אינו מחשיב עצמו כאל. כאשר הוא מסביר לבהדאלי מדוע יש ללכת בדרך המורה, הוא מציין קבוצות אנשים/יצורים הנוזפים/מגנים את התלמיד, או לא.

ראשית הוא מדבר על המורה- כרפרנס אליו (אל הבודהא), לאחר מכן על הנזירים, ובשלב השלישי על האלים – הבודהא עצמו אינו נמנה ביניהם.

לדעתי הבודהא הוא בודהא- פנומן ייחודי- לא אדם ולא אל.

גם בסוטרה בקיטאגירי הבודהא מצהיר על כך שאינו אוכל בלילה ומדגיש את היתרונות שבכך. הוא מבקש מהבהיקוס לנהוג כך גם.

בדומה לבהדאלי, גם כאן מופיעים שני בהיקוס (אסאג'י ופונבסוקה) שאינם מעוניינים לנהוג כך. לטענתם הם כן אוכלים בלילה ובכל זאת נהנים מכל היתרונות שהבודהא נהנה מהם ועל כן אינם מבינים מדוע לכאורה עליהם לסבול ולהפסיק לאכול בלילה.

הבודהא מסביר שמשום שהוא בעצמו נמנע מלהענות לתשוקות מסויימות יכול היה להגיע להערה/הארה ולדעת את האמת. טענתו המרכזית היא שאך ורק משום שחווה את כל הדברים להם הוא מטיף, הוא יכול באמת להטיף להם. לכן, על הבהיקוס לשמוע לו ולקבל את דבריו.

מפסוק 26 ניתן ללמוד הרבה על הכבוד שנרכש לבודהא ובעיקר על התפיסה של הבודהא את עצמו. הבודהא אומר לבהיקוס שהתנהגות כזו (כמו שלהם) אינה יאה, אפילו כלפי מורה הקשור בדברים חומריים, אז על אחת כמה וכמה אינה יאה כלפי מורה כמו הבודהא (שאינו קשור בדברים חומריים). ניתן ללמוד מפסוק זה על האופן בו הבודהא רואה את עצמו- יש כאן אפילו מעין תחושת עליונות על מורים אחרים.

משתמע שהוא החכם הגדול ביותר שיכול לראות דברים נכוחה משום שאינו קשור בחומר- אין לו האחזות בחומר.

בהמשך ניתן פירוט היחסים בין המורה לתלמיד: "המבורך הוא המורה, אני התלמיד, המבורך יודע, אני לא יודע" (פסוק 27). כלומר, יש דיכוטומיה מוחלטת ובה ניכרת עליונותו של הבודהא והתבססותו בידע של המוחלט.

לסיכום, הבודהא מצטייר (אצלי) כמורה וכמחנך המבוסס בידע של עצמו (מתוך החוויה) ומעוניין להעביר את הידע הלאה לכל מי שרוצה ללמוד. הבודהא אינו אל, הוא חי כאן ועכשיו, בעולם הגשמי, מתוך מודעות ואי האחזות בחומר. הוא מלמד אמת/דרך אחת ומבקש (דורש) מתלמידיו לקבלה, אך יחד עם זאת לגלותה בעצמם- בתרגול, בשינון ובמחשבה.

באופן אישי אני יכולה להתחבר לאופן בו הבודהא מעביר את דבריו. הוא מצטייר כמורה מאוד סמכותי ובטוח בדבריו, אך עם זאת הוא אינו כופה את הידע על תלמידיו. כאשר הוא דורש לפעול בצורה מסויימת הוא מנמק מדוע. הוא מסביר מה יהיו תוצאות התרגול הנכון ומה יהיו ההשלכות לגבי תרגול לא נכון (הנובע מאי קיום דבריו).

באופן דומה "חונכתי" גם אני ע"י המורה שלי. בתקופה בה למדתי להיות מורה ליוגה (התקופה הזו נמשכת עדיין, אני סבורה שתקופת הלימודים אף פעם לא באמת מסתיימת…) שהיתי במרכז תרגול במשך זמן ארוך. לכל אורך התקופה המורה שלי, שליווה את הקבוצה אליה השתייכתי, העביר לנו את הפילוסופיה האדוואיטה וודנטית ואת רזי התרגול היוגי. עבורו זו היתה האמת האחת והיחידה- הוא חווה זאת והאמין במה שהוא מלמד.

רוב התלמידים קיבלו את דבריו, אך כמובן היו גם כאלה שלא הסכימו ויצאו בהתרסה כנגד הטיצ'ינג שלו.

שנקרה, המורה שלי, ידע לענות על כל שאלה ולהביא את כולם, גם את הספקנים הגדולים, למקום בו יוכלו לחוות בעצמם את הפתרון לשאלתם. הוא היה עושה זאת בצורה הפשוטה והנעימה ביותר. אפשר לאמר שדיבר איתנו ממש "בגובה העיניים". זה אולי ההבדל העיקרי שאני רואה בין הטיצ'ינג של הבודהא לבין הטיצ'ינג שספגתי מהמורה שלי (אני מתכוונת מבחינת אופן ההוראה, לא מבחינה דוקטורינלית).

מבחינתו של שנקרה, ההבדל היחידי בינינו היה טמון בכך שהוא מצא את הדרך קצת לפנינו, זה הכל.

עד היום אינני יודעת מהי הדרך הנכונה…לדעתי זו שאלה גדולה מידי שאולי אפילו אין צורך לשאול. עצם החיים הם החוויה של הדרך.

אולי המקום הנכון הוא אותו המקום בו אנו מאפשרים לעצמנו להכיל את כל התאוריות והתשובות, מבלי הצורך לבחור באחת מהן, שכן בכל אחת מהדרכים יש משהו מאוד יפה ונכון. אפשר פשוט לקחת קצת מכל דבר ולהפוך אותו למשהו משלך, הלא כן?