דף הבית » מאמרים » מהו השחרור בעבור גנדהי?

המאמר הזה נכתב בתקופת לימודי לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי מזרח אסיה.
הוא הוגש במסגרת הסמינר: "תודעת השחרור"
מרצה: ד״ר דני רווה

על מנת להקל עליכם את ההתמצאות בטקסט צרפתי את תוכן העניינים:

• מבוא
• מוהנדס קרמצ'נד גנדה
• הינדואיזם וגנדהי
• הניאו הינדואיזם של גנדהי
• משנתו של גנדהי
• סיכום
• ביבליוגרפיה

מבוא

מוהנדס קרמצ'נד גנדהי, ‏(2 באוקטובר 1869 – 30 בינואר 1948).

מי היה גנדהי? למה שנזכור אותו 60 שנה אחרי מותו?

מנהיג הודי, ה"משה" שלהם, ג'ורג' וושינגטון ההודי, האיש שהוביל את הודו לעצמאות ושחרר את ההודים מהשלטון המגביל של הבריטים לחופש פוליטי. גנדהי בהודו עדיין מזוהה כאב האומה.

אם נסתכל על פועלו בפרספקטיבה היסטורית, אפשר להגיד עליו שהוא האדם הראשון, או הכמעט ראשון באסיה או אפריקה, שהעז לעמוד נגד השלטון ה"לבן" המדכא ולדרוש את כבודם וזכויותיהם של האנשים כהי העור. הוא היה חלוץ ההתעוררות והשחרור של אסיה ואפריקה, שהובילה להיעלמות כמעט מוחלטת של הקולוניאליזם, במובנו הישן לפחות, ממפת העולם.

גנדהי לא שייך רק להודו, הוא דמות עולמית, אדם ששייך לכולנו, ודבריו צריכים להשמע ולהטמע על ידי כל העולם. בדרכו המיוחדת, גנדהי הוא ידיד כל בני האדם על כדור הארץ.

גנדהי נולד כהינדי, אך במהלך חייו לא יכל לקבל את ההינדו כמו שהיא על כל עקרונותיה ורעיונותיה, כיוון שראה בחלק מהם סתירה גמורה לרעיונות השוויון שהוא עצמו חי למענם. לא עלה בדעתו אף לא לרגע לנטוש את דת ההינדו, ומתוך אהבתו הרבה אליה, לכל יצור חי בעולם, רעיונותיו החדשניים לגבי שוויון אמיתי וכוח האהבה, יצר דת חדשה, הבנויה כמעט כולה מהחומר החזק שממנו בנויה ההינדו, אך עם תוספות מרעיונותיו הוא, שרק חיזקו את התערובת האיתנה ויצרו חומר חדש לגמרי, בלתי שביר, מושלם ונצחי.

כשהידיעה על מותו התפשטה בעולם, אנשים ממדינות רחוקות מהודו, מקומות שכף רגלו מעולם לא דרכה בהם, אנשים שמעולם לא ראו אותו או שמעו את קולו בכו ברחובות, ואלה היו האנשים הפשוטים, והם בכו מכיוון שידעו כי איבדו חבר.

מדוע?

מפני שגם כשהיה מנהיג בעל שם עולמי לא שינה גנדהי את דרכיו הפשוטות ואת מלבושיו הדלים והיה עדיין נגיש לכולם.
בסוף חייו, כשהציעו לו לעמוד בראש הודו, הוא סרב והמשיך לחיות ללא הכנסה. הוא זיהה עצמו עם פשוטי העם ככל שהיה אפשרי מבחינה אנושית. עד ליום בו נרצח, ההצלחה לא עשתה בו שמות ולא שינתה את מחשבתו ודרכו הפשוטות, הטהורות שלא מעט בזכותן העולם נראה היום כמו שהוא.

מוהנדס קרמצ'נד גנדהי

מוֹהַנְדַּס קַרַמְצַ'נְד גַּנְדהִי היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית. הוא נחשב גם לסמל ההתנגדות הלא-אלימה בזכות הגייתה ויישומה של הסאטיאגרהא, פילוסופיה הממוקדת בחיפוש אחר האמת ובהתנגדות לרשע באמצעות התנגדות אקטיבית לא אלימה, דבר שהוביל לעצמאות הודו ועורר השראה לתנועות שונות למען זכויות אדם ולחופש ברחבי העולם.

סיפור חייו של גנדהי מגולל את מאמציו הלכה למעשה להחיל בחייו אחדות מוסרית. לפי גנדהי, התזונה שלי, התנהגותי הפוליטית, יחסי לרעי ויחסי לאויבי, יחסי לבני עמי ויחסי לנוכרים, התנהגותי בבית ומחוצה לו – כל אלה נתונים לשיקול מוסרי אחד שבמרכזו אהימסה ("אי-אלימות").

יותר מהיותה ציווי מובנה, האי-אלימות שמעסיקה את גנדהי, היא תחום מחקר, ניסוי וגילוי. הקול הפנימי מבקש לברר ולהבהיר מהי דרך האי-אלימות בכל צעד בחיים. לא מדובר אפוא במתכון או במרשם ידוע מראש, אלא בשאלה אחת הנשאלת בכל הרמות-לכאורה, בכל הזירות ובכל התחומים של חיי האדם.

גנדהי הוא אחת הדמויות המוערכות ביותר מכל מנהיגי המאה ה-20. הוא מוכר בהודו ובעולם כמהטמה גנדי ("מהטמה" בסנסקריט – "הנפש הגדולה", כינוי שניתן לו על ידי המשורר רבינדרנת טאגור). בהודו הוא מכונה גם באפו ("אבא" בגוג'ראטית). הוא נחשב באופן רשמי לאבי האומה ההודית ויום הולדתו בשני באוקטובר, מצוין מידי שנה כחג לאומי הודי בשם "גנדי ג'איאנטי".

ב-15 ביוני 2007 הכריזה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על ה-2 באוקטובר כיום הבינלאומי לאי אלימות.[1]

גנדהי נולד ב-2 באוקטובר 1869 למשפחה הינדית, בעיר פרובאנדר. משפחתו השתייכה ל"מודה" – קהילת סוחרים מפורסמת שמוצאה מהעיר מודהרה בגוג'אראט. אביו היה קרמצ'נד גנדי האב, שהיה ראש הממשלה בנסיכות פרובנדר המהווה כיום חלק ממדינת גוג'אראט. אמו, פוטלבאי הייתה אשתו הרביעית של קרמצ'נד, וחברה במסדר הפראנמי – וישנואי. שתי נשותיו הראשונות של קרמצ'נד, שכל אחת מהן ילדה לו בת, מתו מסיבות לא ידועות.

גנדהי, שגדל עם אם מסורה ותחת השפעת הג'ייניזם של גוג'אראט, למד כבר בגיל צעיר את האמונות בדבר אי פגיעה ביצורים חיים, צמחונות, צום לשם הטהרות, וסובלנות הדדית בין חברים באמונות וקאסטות שונות.

גנדהי ומשפחתו היו חברים בקאסטת הואישיה (קאסטת הסוחרים והאומנים).

במאי 1883, בגיל 13, חיתנו אותו הוריו לקסטורבה מחנג'י, ועמה הוליד חמישה בנים. הבכור מביניהם מת בינקותו: הרילל גנדי נולד ב-1888, מנילל גנדי נולד ב-1892, רמאדס גנדי נולד ב-1897 ודאבאס גנדי נולד ב-1900 . לימים התכחש מוהנדס גנדהי לבנו הבכור, הרילל, עקב הוללותו.

בהיותו בן 18 נשלח גנדהי לאנגליה ללמוד משפטים, שם פגש גנדי לראשונה באנשים שאינם הינדואים. באנגליה התעורר אצלו הרצון להכיר את דתו ואת מנהגיה לעומק. הוא נתקל בקשיים לקיים מנהגים ואורחות חיים אליהם היה רגיל, ביניהם הצימחונות.

לאחר סיום לימודיו נשלח גנדהי לאפריקה, שם יישם לראשונה מרי אזרחי לא אלים במאבקה של הקהילה ההודית למען זכויות אזרח בדרום אפריקה. לאחר שחזר מאפריקה להודו, הוא אירגן איכרים ועובדים עניים למחאה מול מיסוי דכאני והפליה רחבת היקף.

לאחר שנתמנה לעמוד בראש הקונגרס הלאומי ההודי, הנהיג גנדי קמפיינים כלל-לאומיים להקלת העוני, לשחרור הנשים, לאחווה בין דתות וקבוצות אתניות שונות, להפסקת ההפליה כנגד קאסטות בכלל וקאסטת ה"טמאים" בפרט, ולמען עצמאות כלכלית של הודו. מעל כל המאבקים האלה הוא נאבק למען ה"סווארג'" – עצמאותה של הודו מהכיבוש הזר. גנדהי הוביל את האומה ההודית במרי האזרחי נגד מס המלח שהונהג בהודו, וב-1930 ערך את "מסע המלח של גאנדי" בו צעד 400 קילומטרים. ב-1942 הוא קרא בפומבי ליציאה של הבריטים מהודו.

הוא שהה בכלא במשך שנים רבות בעקבות מספר רב של מאסרים הן בדרום אפריקה והן בהודו.

גנדהי יישם והטיף לאי אלימות ולאמת, בכל מצב. הוא חי בפשטות וארגן אשראם שהחזיק מעמד כלכלית בכוחות עצמו. הוא הכין את בגדיו בעצמו – הדהוטי והגלימה המסורתיים ההודים שהוא טווה וארג באמצעות הפלך שלו, הוא ניזון מאוכל צמחוני פשוט ומאוחר יותר מדיאטת פירות.

הוא ארך צומות ממושכים (לפעמים מעל לחודש) הן למען הטהרות עצמית והן כמעשה מחאה. גנדהי נרצח ב-30 בינואר 1948 על ידי מתנקש הינדי, שהתנגד להסכמתו לשלם פיצויים, בסכומים ניכרים, לפקיסטן, כפי שהמליצו הבריטים, בטענה שהדבר יחליש את הההינדים.

גופתו נשרפה ופוזרה בין נהרות העולם.

חלק מאפרו של גנדהי נקבר בקליפורניה, והוקמה שם מצבה לזכרו.[2]

הינדואיזם וגנדהי

במהלך חייו, מסעותיו בעולם והכרותו עם דתות אחרות, גנדהי ספג מידת מה מכולם. מהמערב המשוחרר והשונה כל כך מהודו באורחיו השונות וברעיונותיו הנראים לעיתים תמוהים, מופקרים וסתמיים, כמו אכילת בשר, שתיית שיכר ומלבושים יקרי ערך ועד האיסלם ורעיונותיו השונים כל כך מההינדואיזם.

גנדהי התהלך בעולם ברגליו היחפות, דרך על שבילים שונים ומשונים מהדרכים המוכרות לו כל כך בהודו, אסף כמה אבנים בדרך, ליקט ענפים ורעיונות כמעט מכל דבר חדש הנקרא בדרכו, וראה כמעט תמיד את הטוב בכל מה שחלף בדרכו.

במהלך חייו, גנדהי למעשה ייסד דת חדשה, אך כשנשאל, בשנת 1931, מה היא דתו, ענה כי דתו היא דת ההינדו. בשבילו היא הדת של האנושות כולה והיא מקבצת בתוכה את הטוב מכל הדתות הידועות לו. הוא מובל על ידי דת זו על ידי אהבה ואמת.

גנדהי ראה את עצמו כהינדי.[3] גנדהי ראה בקדושת הפרה כאחד הדברים החשובים ביותר באנושות כולה, רעיון מרכזי וחשוב בדת ההינדו. הוא ראה בפרה כסמל לכל היצורים החלשים שאלוהים ברא. לדבריו, אדם שמרחם וחס על פרה, חיה עדינה מאין כמוה, ירחם גם על בני אדם חלשים ויגן עליהם. הגנת הפרה על פיו היא מתנת דת ההינדו לעולם.

הדרך להגן על פרה, לדבריו, היא למות כדי להגן עליה, אך אסור להרוג אדם אחר למטרה זו. אפשר לראות שרעיון קדושת הפרה אצל גנדהי הוא סמל להגנה על החלש, לשויון בין כל בני האדם בלי הבדל גזע מין ודת, שהפך לחלק חשוב במשנתו החדשה, אותה לקח מדת ההינדו המסורתית.

גנדהי השווה את דת ההינדו לאשתו: היא מניעה אותו כמו שאף אישה אחרת בעולם לא יכולה, ואמנם יש לה חסרונות, והם בוודאי רבים מאלה שהוא עצמו רואה, אך יש ביניהם קשר נצחי ובלתי ניתן לפירוק. כמו כן, כל רעיונותיו כמעט והרוח שבה נוצרה אצלו משנתו על אי אלימות, לקוחים מדת ההינדו, עליה גדל והתחנך, והשפעתה עליו עצומה.

במהלך שהותו באנגליה בפעם הראשונה מצא עצמו חשוף למנהגים אחרים, שעמדו בניגוד גמור להינדו, ולא עלה על דעתו לרגע לזנוח אותה. לגביו, היא הלב שפועם בתוך הגוף החדש שאותו בנה הוא עצמו. בלי הלב, אין הגוף שווה מאומה, ובלי הגוף, אין יכול הלב להתקיים בעצמו. כך ראה את משנתו החדשה, כשילוב בלתי ניתן לפירוק של ההינדו כפי שהכיר אותה ורעינותיו החדשים, שגם אם עמדו בניגוד להינדו, לא סתרו אותה, מכיון שהיא פתוחה לקבל כל אמונה ודרך של כל אדם.[4]

הניאו הינדואיזם של גנדהי

גנדהי ידוע כמי שלמד והעמיק בדתות רבות. הכתבים הג'ייניים, הברית החדשה והכתבים הסוציולוגיים של לב טולסטוי הם שלושת המקורות העיקריים לרעיונותיו על אי אלימות, שמקורותיה שאובים מהידע האינטלקטואלי/ פילוסופי/פוליטי של המערב.

הנוכחות של התרבות המערבית בהודו, שתחילתה עם חדירת הפורטוגזים להודו במאה ה-16 והתגבשותה עם השליטה הבריטית במאה ה-18, היתה לה השפעה חסרת תקדים בהיסטוריה של תת-היבשת. היתה זו נוכחות רב-ממדית, שיצרה נחיתות עמוקה בלב ההודים ויצרה אתגר של הסתגלות בסדר גודל בלתי-ידוע. לדעת חוקרים ברי-סמכא, החברה ההינדואית (והאליטה הבְּרַהְמינית בתוכה) לא העריכה את המגע עם תרבויות ועמים זרים שרחשו מחוץ לגבולות תת-היבשת. ההודים לא נהו אחרי ארצות רחוקות ולא שאפו ללמוד שפות זרות. ייתכן שהמיגוון העצום של ניסיון ויצירה בשלל שפות וזרמים רוחניים, בתוך המכלול ההינדואי עצמו, יצר אקלים רוחני שהיה בו שׂוֹבע עמוק שהפך את המיפגש עם זרים למיותר.

הנוכחות המערבית המודרנית, שהתבטאה בטכנולוגיה משוכללת, במינהל בירוקרטי וכדומה, יצרה מעין הלם טראומטי כמעט בקרב שכבות שונות בחברה ההודית.
המושל האנגלי של בנגל, הדוכס מרונלדשאי, כתב:
"באמצע המאה ה-19 כבר היתה בהודו אנארכיה אינטלקטואלית גמורה. אנארכיה זו סחפה את הדור הצעיר כמו ספינה שנעקרה בעת סוּפה מן הרציף. המערביות הפכה להיות האופנה השלטת, והמערביות תבעה מחסידיה שידחו לחלוטין את תרבותם שלהם. ככל שהצעירים העריצו יותר את המערב, כך גברה דחייתם את המזרח. הם החלו לבוז ללימוד הידע העתיק, והמנהגים והמסורת נזרקו הצידה. הדת העתיקה הוכרזה כאוסף של אמונות תפלות. היסודות המסורתיים של החברה ההינדית התערערו לגמרי…" [5]

מדובר אפוא במעין טראומה שהיו לה ביטויים בכל תחומי החיים בהודו. בעוד שההיסטוריה של תת-היבשת רצופה בפלישות וכיבושים (בעיקר מצד פולשים מוסלמיים), בצד ההודי היתה על-פי-רוב מידה רבה של הסתגלות לנוכחות הזרה, שהלכה ונטמעה בתרבות המקומית.

דומה שהמיפגש עם התרבות המערבית יצר מצב חדש, ללא תקדים. המגמה הרוחנית הקרויה "ניאו-הינדואיזם" מקיפה מיגוון רחב של תופעות ואישים במאתיים השנים האחרונות. אין ספק שההינדואיזם החדש על כל צורותיו הוא במידה מכרעת תולדה של המיפגש עם המערב. מדובר בהסתגלות יוצרת שיש לה עשרות ומאות גוונים רוחניים, חברתיים ופוליטיים.

המערב עצמו נפתח במידה רבה אל הכוחות והפוטנציאל של ההינדואיזם בשל הנגישות החדשה שהתפתחה בהודו מאז תחילת המאה ה-19. כדאי להיזכר כאן בסיפור המופלא על כריתת הראש של וִישְנוּ בשדה הדְהַרְמָה הקרוי קוּרוּ-קְשֶטְרָה. כזכור, שני האלים היו בעלי ראש של סוס, והם הציעו למורה הדגול דאדיאנש לכרות את ראשו ולהרכיב במקומו ראש של סוס (שייכרת שוב, כזכור, על ידי האל אִינְדְרָה). בסיפור הקדמון מן ה"בְּרַהְמָנָה של מאה הדרכים", ראש הסוס הוא הראש המסוגל לשדר את הסוד הגדול באוזני האַשְוִוינִים, שהם בעלי ראש סוס.

ישנם אפוא סודות גדולים שאינם יכולים להימסר ללא מהלך כירורגי דרמטי (כמו כריתת ראש). במובן מסוים, ההינדואיזם החדש (או ניאו-הינדואיזם) הוא ראש הסוס של תרבות הודו הקדומה, דהיינו ראש הסוס שמפיו אנו יכולים ללמוד משהו על סודותיו ההינדואיזם העתיק.

כמה מאנשי הרוח הבולטים של המאה ה-20 (רבינדרנאת טאגור, מהטמה גנדהי, ראמנה מהרישי, אורובינדו, רדהקרישנן, קרישנמורטי, ואחרים) מהווים ביטוי לכושר הקומוניקציה של ההינדואיזם החדש. בין החוקרים יש לפעמים ויכוח בנוגע לאותנטיות של הניאו-הינדואיזם. ישנם הסבורים כי מדובר בתופעה עמוקה של סינתזה העשויה להציל את המין האנושי (והמערב בפרט), ואילו אחרים טוענים כי מדובר בתופעה של הסתגלות רדודה שאינה מותירה משקע אמיתי. האחרונים סבורים כי הגלובליזציה הרחיקה לכת ובלעה את הזרות התרבותית והרוחנית כולה, ואין כל אפשרות להעתיק את ההינדואיזם העתיק אל תוך ההקשר הטכנולוגי החדש והדורסני.[6]

ישנם מיליוני הודים שלא שייכים לשום קסטה. המעמד שלהם הוא הכי נמוך, והם מכונים בכינויים שונים: "בני בלי כת", "האסורים במגע" או "הטמאים". בעבר נאסר עליהם לשתות מים מהבאר שממנה שתו שאר אנשי היישוב, או אפילו לדבר ליד אנשים שהשתייכו לקסטות, ולילדיהם היה אסור ללכת לבית הספר. כבר בילדותו גנדהי מצא עצמו סולד ממנהג הינדי זה, כשבילדותו היה לו חבר כזה, שהוריו אסרו עליו לבוא איתו במגע או להתחבר איתו, גנדהי חשב כי אין הגיוני הדבר, ולא ייתכן כי מגע אקראי שנוצר בטעות, ייחשב לחטא. הוא סבר כי חברו הוא בן אנוש ככולם, ומכיוון שהפרדה כזו בין בני אדם לא קיימת מבחינת האל, לא צריכה להיות כזו על ידינו.

לדבריו, הוא לעולם לא יכול לקבל איסור זה, למרות שאמונה זו עוברת כבר דורי דורות בהינדו. לדבריו, גם אמונות ומעשים אחרים, אכזריים ורשעים, עוברים במשך דורות, אך אין משמעות הדבר כי הוא, או אף אחד אחר, חייב לקבלם.
לדוגמא, הקרבת בנות לזנות, הוא לא מסורת שדת ההינדו מנחילה, אך בכל זאת מנהג זה שכיח מאוד בחלקים מסויימם של הודו. כמו כן הקרבת עיזים לאלה "קלי". לא יעלה בדעתו של גנדהי הקרבת חיה, ולכן הוא אינו רואה זאת כחלק מדת ההינדו.

לדבריו, דת ההינדו היא דת שגודלת ומתפתחת עם השנים, ולמרות שאין ספק שפעם הקרבת חיות הייתה דרך מקובלת בהינדו, היא אינה הדת עצמה.

בשנת 1931 גנדהי אמר כי אין הוא מאמין בקסטות בעולם המודרני של היום. הוא אמר שהקסטות הן כמו נכות שמעכבת התפתחות. הוא, כאדם שמאמין בשוויון מוחלט בין בני האדם, לא יכול לקבל עליונות של קבוצה מסויימת על אחרת, ובעיניו זה הוא חטא נגד אלוהים והאנושות כולה. בעיניו ההפרדה של הקסטות היא רשע טהור, ואף אדם לא רשאי לטעון עליונותו על אחר. לדבריו, האיסור על ישיבה יחד לשולחן או האיסור על נישואין בין קסטות, לא רלוונטי, ואין זה אומר שאחד מוריד ממעמדו אם הוא מתחתן עם אישה מקסטה "נחותה" יותר, ואין זה מוריד ממעמדו. לדבריו, לכל קסטה יש תכונה שונה וייחודית לה, שבעזרתה הוא משרת את האל, אך בשורה התחתונה, כולם משרתים את האל. הברהמינים, עם הידע שלהם, הלוחמים, עם הכוח הפיזי שלהם וכוח ההגנה, הסוחרים, עם יכולות המסחר שלהם והפועלים, בעזרת עבודה פיזית. אך אין זה אומר, שהברהמינים, למשל, פטורים מעבודה פיזית, או שלאדם מקסטת הפועלים אין זכות לרכוש את כל הידע שנפשו חשקה. בעתיד, ילחם גנדהי במנהג "איסור הנגיעה" ולמען ביטול הקסטות.

גנדהי אמר, שדת ההינדו נמצאת בסכנת איבוד מאמיניה אם תמשיך להתעסק בחוקים יבשים וב- "מי ישב לשולחן עם מי".

כבר כאן אפשר לראות שגנדהי, למרות גילו הצעיר כבר משתמש בהגיון האמת והשוויון, גם אם זה אומר להעלות ספקות בקשר למנהגים הינדים קדומים ומובנים מאליהם לשאר ההינדים.[7]

גנדהי בא בהיכרות עם דתות אחרות בגיל 13, כשהגיע לראג'קוט עם משפחתו, שם זכה ללמוד את יסודות הסובלנות לכל ענפי ההינדואיזם ודתות אחרות. לאביו היו חברים מוסלמים ופרסים, שאיתם שוחח על אמונות, וגנדהי הצעיר, שהיה מקשיב לשיחותיהם, מצא מקום בליבו לדברים, ואלה השתלבו בו ונטעו בו סובלנות לכל הדתות, כל הדתות חוץ מהנצרות, שאיתה היו לגנדהי מפגשים לא נעימים בדמות מטיפים קיצוניים ברחובות וסיפורים על הינדואים שהמירו את דתם לנצרות והיה עליהם לאכול בשר ולשתות שיכר.

גנדהי למד דתות בגיל צעיר זה והיה סובלני כלפי כולן, אך מאוחר יותר כתב כי למרות היכרותו עם דתות רבות, נטתה נפשו דווקא לאתאיזם, אך דבר אחד מכל זה הושרש בו: האמונה שמוסריות היא הבסיס לכל הדברים, ושהאמת היא מהותה של כל מוסריות. האמת הפכה ליעד היחידי שלו.[8]

במהלך שהותו באנגליה לצורך לימודי משפט, פגש גנדהי נוצרי ממנצ'סטר. אחרי ששוחחו וגנדהי גולל בפניו את נסיונו המר עם הנצרות, זה הסביר לו כי כתבי הקודש לא מצווים על אכילת בשר ושתיית שיכר וכי הוא עצמו צמחוני ונמנע משיכר. כמו כן, ביקש מגנדהי לקרוא את התנ"ך, וגנדהי נענה. את התנ"ך גנדהי לא אהב במיוחד, אך הברית החדשה היא סיפור אחר, ואותה הוא גמע בשקיקה. הוא אף השווה אותה ל"גיטה", אותה כינה גנדהי הספר בה' הידיעה. זה גירה אותו לגבי דתות אחרות וכך העמיקה היכרותו עם כתבי דת נוספים.

מספר שנים לאחר מכן, לקח אותו חבר נוצרי ל"ועידת וולינגטון", ועידה של נוצרים אדוקים שמטרתה טיהור דתי שנמשכה שלושה ימים. שם גנדהי קרא כתבי נצרות נוספים, שוחח עם חברי הועידה, העמיק היכרותו עם הנצרות והוקסם ממנה. למרות זאת, ולמרות שגנדהי ראה אמת מסויימת בנצרות, לא יכל לקבלה כדת המושלמת או הנשגבת ביותר, אך, גם לא את דת ההינדו. צדדים מסויימים של ההינדו, כמו היחס לטמאים, חלוקת העם לפי קסטות היו מעיקים בעיניו. הוא חשב שאם כתבי הקודש ההינדים נוצרו בהשראת האל, אזי אפשר להאמין כי התנ"ך והקוראן נוצרו באותה הדרך.

בדומה לחבריו הנוצרים שניסו להמיר את דתו, גם חבריו המוסלמים שילחו ידם בנסיונות דומים. גנדהי פעל למען האחדות ההינדו – מוסלמית, דבר שידע כי לא יהיה קל. קשריו עם אחיו המוסלמים התהדקו, ובזמן מסוים, הצליח לשכנע את ההינדים והמוסלמים בזמן הראמאדאן לצום יחד. הוא הציג את רעיון אי האלימות בפני המוסלמים ההודים.

גנדהי, כפוליטיקאי, הצטרף במלוא הלהט לתביעות ה'ח'ליפאת' (הח'ליפות) של המוסלמים, אשר אין להם דבר המתנגש עם העקרונות שלהם הטיף. תנועת הח'ליפאת היתה תנועה פאן־ איסלמית שהתסיסה מיליוני מוסלמים בהודו והצטיינה במגמתה האנטי-בריטית. גנדהי ראה בח'ליפאת פתח לחישול אחדות כלל הודית ולרכישת לבם ואמונם של המוסלמים והוא הכליל את הח'ליפאת בפרוגראמה הראשית של תנועתו.

גנדהי הטיף נגד מאבק "ברברי" בכוח הנשק. אבל, בו זמנית, הכיר בכך ש"המוסלמים יש להם חובות המוטלות עליהם על־ידי הקוראן ואשר ההינדים יכולים להצטרף אליהם ויכולים שלא להצטרף (הכוונה לחובת "מלחמת הקודש") ומשום כך, במקרה של אי הצלחת תנועת אי שיתוף הפעולה למען אי האלימות – שמורה להם הזכות להזדקק לכל אותן "השיטות המותרות לפי כתבי הקודש המוסלמיים" והרי ברור לכל מה פירוש אותן "שיטות מותרות" וכמה מעט יש לשיטות אלה עם תורתו של גנדהי.

בהיותו בהודו בפעם השניה, פעל גנדהי למען שחרור האחים עלי, אחים מוסלמים שנכלאו בשל פעילותיהם למען הח'ליפות. מטרתו של גנדהי הייתה שחרורם בעזרת שיתוף פעולה ואהדה מצד הודים הינדים ולא בעזרת המוסלמים, כי בכך יקדם במידה רבה את האחדות ההינדית מוסלמית.

גנדהי ראה עצמו כהינדי, אך עם זאת, היו לו השגות בקשר למנהגי הדת, ואפשר לראות שלמערב ולדתות האחרות הייתה עליו השפעה. הדבר הבולט ביותר בהקשר זה, הוא שגנדהי לא שלל את הסגידה לפסלים. הוא אמר שאין הוא מתנגד להערצה של חפצים. הוא עצמו אמנם לא התרגש מכך ולא עשה כך, אך הוא אינו ראה בזה דבר פסול, וכי זה חלק מהטבע האנושי. אנו רודפים אחרי סמלים, והם עזרים לעבודת האל. הוא סבר כי אף הינדי לא מחשיב פסל כאלוהים עצמו, וההינדים אינם צריכים לראות בסגידה אליהם חטא. לדבריו, ההינדו אינה דת אקסקלוסיבית ויש בתוכה מקום לכולם, מכל האמונות והדתות, גם לסוגדים. דת ההינדו קוראת לכל אדם לסגוד לאל בדרכו, וחיה בשלום עם כל דרך שהיא להערצת האל.

גנדהי קרא על האיסלאם, העמיק בקוראן, וכתב כי מתוך העמקת היכרותו עם הנצרות והאיסלאם, הכבוד שרחש לדת ההינדו התעצם, אך בד בבד לא נוצרה אצלו דעה קדומה על הדתות האחרות, אלה ראה בכולן מידה של אמת, ובכך הבין יותר ויותר את האפשרות העצומה הגלומה ב"אהבה אוניברסלית", הוא האמין ב"דת השירות".

היכרותו עם הדתות האחרות לא דחקה אף אחת מהן הצידה, להיפך, הן השתלבו בתודעתו לדת מופלאה אחת, שמכילה בתוכה את הטוב מכל העולמות.

אנו רואים שגנדהי מלקט אמונות ומנהגים מדת ההינדו, משאיר כמה עקרונות מאחוריו, מוסיף רעיונות חדשים של שוויוניות שבאופן ברור חלחלו לתוכו מן המערב, ומתוך תערובת זו נוצרת משנתו המרתקת שאוצרת בתוכה את כל הטוב שבהינדו ומשלבת בתוכה רעיונות נאורים מן המערב.[9]

משנתו של גנדהי

רעיון אי האלימות, כמו סיפור מאבקה של הודו לעצמאות, קשור לדמותו של מוהנדס קרמצ'אנד גנדהי. הגדולה של גנדהי בתורת אי האלימות היתה לא בגילויו של העיקרון, בכך קדמו לו רבים ובכל הדורות, אלא בכך שהוא הראשון שאחז בה בקנה מידה המוני. גנדהי, להבדיל מקודמיו, ראה באי האלימות לא רק דרך ליחידי סגולה. הוא הפך אותה לרעיון להמונים. הוא חישל את שיטת אי האלימות כשיטה של מאבק, כשיטה דינאמית, כנשק פוליטי, כטקטיקה מהפכנית.

במרכז גישתו המיוחדת עמד רעיון ה"אהימסה" גנדהי נטל מן המסורת ההודית מושג הינדי, בודהיסטי וג'ייניסטי עתיק ושילב אותו כיסוד מרכזי בתפישת ה"סאטיגראהה" שמשמעה המילולי הוא "השגת האמת". היא בקשה להקיף בעקרונותיה את האמת המשותפת לכל הדתות ולכל ההגות ההומניסטית. היא בקשה להציע פתרון בשיטת המעש שלה לבעיות המרכזיות של ההוויה החברתית והאנושית. "אהימסה" או אהינסה, הוא כלל דתי הנהוג בחברה ההודית כולה, המדבר על אי אלימות במובן של הימנעות מגרימת נזק כלשהו, במחשבה ובמעשה, כלפי כל חלקי העולם. זו לא רק הימנעות פסיבית אלא גם הימנעות מאלימות וגם מאבק אקטיבי בגילוייה של האלימות. הרעיון ההוליסטי הפילוסופי של האהימסה אומר שהאל נמצא בכל מקום ומכאן גם בכל יצור חי ולאדם אסור לפגוע בתואם (הסדר ההרמוני) של העולם.

האהימסה מתבטאת בתנועה של זרימת אנרגיה מהפנים אל החוץ, וכך אתה משפיע על כל מי ששרוי באינטרקציה איתך. זה מחזק את האני האופנישדי, נטול הגבולות את עקרון התפשטות התודעה. השדה הפנימי מועצם וחמלה ואהבה זורמות כלפי חוץ.  דרך הפרישות נכנסה עם גנדהי גם לתנועת אי האלימות, כיון שראה בתשוקה המינית ביטוי אלים וביטוי של חולשה. קו המחשבה שהוליך אותו היה שסולידאריות בין כל היצורים החיים היא ביטוי של האמת.

ואף על פי כן גנדהי תמך תחילה ביציאה למלחמה במלחה"ע ה-1, לצד הבריטים, באומרו כי כמו שעכבר לא יכול להיות לא-אלים כלפי חתול, כך מצבם.

הוא גם טען שעל מנת להגיע למצב של אי-אלימות, אדם חייב ללמוד להיות אלים. אהימסה כמצב האקטיבי של אהבה ועשיית טוב. הכוונה אינה עידוד הרע (הפניית הלחי השניה מהמסורת הנוצרית), כי אם התנגדות פאסיבית מתוך אהבה.

"סאטיאגרהא" "סאטיא" היא מילה בסנסקריט שפרושה "אמת". השורש "גרהא" פירושו "היאחזות". הטיהור העצמי שגנדהי אימץ היה הכנה לסאטיאגרהא, וכך גם כל האירועים בחייו. העקרון המכונה סאטיאגרהא נולד לפני שהומצא השם, כשהוא נולד, לא היתה מילה המתאימה לו. המושג "התנגדות פסיבית" שהיה בשימוש לתארו, היה צר מדי, ואפשר לפרשו גם כשנאה, דבר שאינו בא בחשבון.

גנדהי היה מוכרח להסביר מחדש מה הוא טבעה האמיתי של התנועה ההודית. את המושג סאטיגרהא טבע מגנלאל גנדי. גנדהי תיאר את המונח בדרך הבאה:
"פירושה השורשי הוא להאחז באמת, ומכאן כוח-אמת. קראתי לה גם כוח-האהבה או כוח-הנפש. ביישום של סאטיאגרהא, גיליתי בשלבים המוקדמים שהמרדף אחרי האמת לא מאפשר את ההפעלה של אלימות כלפי היריב אלא שיש לגמול אותו מטעותו באמצעות סבלנות וסימפטיה. שכן מה שנראה כאמת לאחד עשוי להראות שגוי לאחר. וסבלנות פירושה סבל- עצמי. כך שפרוש הדוקטורינה הוא צידוק או הוכחת האמת, לא באמצעות מתן סבל ליריב, אלא על עצמך".[10]

דוגמא לסאטיאגרהא ע"פ גנדהי:
קסטורבי, אשתו של גנדהי, היתה חולה אנושה על סף מוות פעמים רבות. באחת מהפעמים, גנדהי ניסה להניא אותה מלאכול מלח וקטניות, שכן חלשי הגוף צריכים להמנע ממאכלים אלו. היא לא הסכימה, למרות תחנוניו הרבים. היא אמרה שלא תפסיק, מכיוון שהוא עצמו לא היה יכול לוותר עליהם גם אם חייו היו תלויים בכך. גנדהי השיב, כי הוא נשבע בזאת להפסיק לאכול קטניות ומלח החל מרגע זה. אשתו התחננה בפניו כי יחזור בו משבועתו, וכי תפסיק לאכול מאכלים אלו מרגע זה. בסופו של דבר, גנדהי לא יכל לחזור בו משבועתו, ואכן לא אכל מאכלים אלו במשך שנה, וכך גם אשתו, שאמרה נואש מהנסיונות לשכנעו לחזור בו משבועתו.
זו דוגמא מצויינת לסאטיאגרהא, לאיך כוח האהבה וסבל עצמי יכולות לשכנע אדם בטעותו טוב יותר מכל כוח פיזי.[1]

השחרור עבור גנדהי

השחרור, בעיניו של גנדהי, לא היה רק עצמאות פיזית מהשלטון הבריטי בלבד, אלא שחרור רוחני נפשי אמיתי שנובע מתוך הבנה של ההודים ושל האנגלים כי עליהם לשחרר את הודו משלטון מגביל ולתת דרור לכל אחד לחיות בדרכו שלו.

כדי להבין טוב יותר מהו השחרור בעיניי גנדהי, נסתכל על התנהגותו בזמן שאנגליה נלחמה במלחמת העולם הראשונה. גנדהי הגיע לאנגליה יומיים לאחר פרוץ המלחמה, והבין כי עליו לעזור לאנגלים. הוא הטיף לצעירים הודים שחיו באנגליה להצטרף למאמץ המלחמתי של האנגלים, דבר שנראה תמוה, מכיוון שגנדהי הקדיש את חייו לשחרור הודו מהשלטון הבריטי. אכן, תגובותיהם של הצעירים ההודים באנגליה הייתה כי הבריטים הם האויב, הם האדונים, בזמן שההודים הם העבדים, ובמצוקת האדון, לא יעלה על דעתו של העבד לעזור לו, והיה זה חכם יותר לנצל את מצבו החלש של האדון כדי לשחרר עצמו מכבליו.

גנדהי לא ראה את המצב כך כלל וכלל. בעיניו, הכבלים לא היו פיזים, אלא רעיוניים, ושחרור פיזי לא יהיה שווה כלל וכלל בלי הבנה משותפת של שני הצדדים כי על הודו להיות עצמאית. תשובתו לצעירים אלו הייתה, כי חובתם של ההודים לעזור לבריטים בשעת מצוקתם, ובעזרת הלחימה לצד האנגלים ותמיכה בהם יוכלו ההודים, בכוח האהבה, לשפר את מעמדם ורק כך יגיעו לשחרור אמיתי.

אנו רואים איך רעיונותיו החדשניים, הניאו- הינדואיסטים, באים לידיי ביטוי ואנו מבינים כאן את גרעין משנתו, ומה הוא שחרור אמיתי בעיניו של גנדהי. כשהחזק השולט עליו נמצא במצוקה, הוא לא ניצל זאת לשחרור הודו, כיוון שזה הוא לא השחרור שאותו מחפש גנדהי, מכיוון שהוא אינו בא מאהבה, הוא בא מכוח וניצול מצוקת האחר.

הוא ראה בעמידה לצד אנגליה בשעת מצוקתה, כחובתם של ההודים, ובכך יביאו לשחרור אמיתי שיבוא מצד האנגלים.[12]
מימושו של היעד, הגשמת העצמאות, היה בעיניו דרך חיים מתמדת, התובעת מהיחיד עבודה רוחנית עצמית ואחריות אישית. לכן עצם קבלת העצמאות והקמת המדינה ההודית בשנת 1947 היו בעיניו, לכל היותר, תחנה אחת בדרך הארוכה לעצמאות ולחירות, ואמנם לא נסחף באופוריה ולא נח על זרי הדפנה לנוכח האירוע.[13]

סיכום

ראינו, שבסופו של יום, גנדהי זיהה עצמו כהינדי, חי כהינדי, אך לא קיבל בצורה עיוורת את כל עקרונות ההינדו, ובנה לעצמו במהלך חייו משנה חדשה, מודרנית יותר.

למרות התנגדותו למודרניות המערבית ולאורחי חייהם המופקרים, אי אפשר שלא לראות את השפעתו הבלתי מעורערת של המערב על גנדהי ומחשבתו, שהתפתחה עם טיוליו בעולם ועם היכרותו עם דתות חדשות שלא היה עולה בדעת הינדים אחרים לקבלם ואף לאמצם כחלק מדת ההינדו.

בעיניו של גנדהי, דת ההינדו הייתה כישות טהורה אין סופית היכולה להכיל בתוכה כל מה שטוב, ואין זה משנה מהיכן טוב זה הגיע, אך אינה יכולה להכיל רוע מכל סוג שהוא, ולכן עליה לפלוט אותו מיד, גם אם הרוע בא מתוך דת ההינדו עצמה, כדוגמת הקסטות.

גנדהי טען כי אין מחסום שאי אפשר לעבור בין המזרח למערב. לאנשי המערב, לפני שהושפעו מהמודרניזציה, היה הרבה מהמשותף עם ההודים. המערב והמזרח, לדבריו, יכולים באמת להפגש אם המערב ישליך הצידה את המודרניות כמעט בשלמותה, והמזרח יאמץ מעט ממנה.

שאלת משנתו האידיאולוגית של גנדהי עמדה במרכזם של ויכוחים נוקבים בין היסטוריונים בשנות מאבקה של הודו לעצמאות וגם שנים לאחר מותו.

בריטים רבים ראו בו פוליטיקאי ציני המשתמש באי האלימות כדי להשיג יתרונות פוליטיים. וינסטון צ'רצ'יל למשל טען כי "גנדהי הוא פקיר הודי שפעמים רבות צם עד מוות אך משום מה לא מת".

סביר להניח שגם עקרון אי האלימות נבע מההבנה שהדרך לעצמאותה של הודו עוברת בדעת הקהל בלונדון וזו תגלה אהדה רבה יותר לעניין העצמאות כאשר ההודים נוקטים במאבק לא אלים.

דומני שראייה תועלתית בלבד, המתעלמת מכנותו של גנדהי, ממופת החיים אשר מימש ומרוח ההקרבה שלו לוקה בקוצר ראות.

גנדהי האמין בתורת אי האלימות כאידיאל ודרך לאנושות, אולם הוא היה לא רק איש דת.

הוא היה גם פוליטיקאי, ובתור שכזה שקל ונקט בתכסיסים וצעדים צודקים לכשעצמם, אולם נתן להם הנמקה שלא היה לה כל קשר לשיקולים שהכתיב.

ללא ספק, גנדהי היה אחת הדמויות הכי משפיעות בהיסטוריה.

השחרור בעיניו נתפס היום בעיני רבים כמובן מאליו, שחרור כבלים פיזיים דרך אהבה ואי אלימות, פעם נתפסו אולי כבלתי הגיוניים בעליל, אך היום רעיון זה הוא די מובן מאליו, ומיושם על ידי המונים בעולם כולו.

לא היה אדם כמוהו בכל ההיסטוריה, בעיניי, שהלך בדרכו בעקשנות רבה כל כך, יחף, כמעט עירום וכחוש עד אימה, למרות מעמדו הפוליטי, המדיני והחברתי, לא העמיד עצמו על נס, להיפך, ראה עצמו כפשוט עם, ואף לא העלה בדעתו שמעמדו והונו צריכים לגדול בגלל כוחו הפוליטי הרב, אלא עליו לשמור על דרכיו במיוחד במצב זה, שכן זה הוא לב ליבה של כל משנתו: פשטות ושיוויון.

ביבליוגרפיה

– Bhikhu, Parekh "redistribution or recognitioin? A misguided debate",in: Ethnicity, Nationalism, and Minority Rights, edited by: May Stephen, Modood Tariq and Squires Judith, pp. 199-214. Cambridge: Cambridge University, 2004.

– Chatterjee, Margaret, Gandhi's Religious Thought, The Macmillan

Press Ltd, London, 1983.

– M.K Gandhi, Non-Violent Resistance (Satyagraha), Schocken Books,1961.

– Sharma, Arvind, Modern Hindu Thought: the Essential Texts, Oxford

University Press, New Delhi, 2002.

– גנדי, מוהנדס קרמצ'נד, נפתולי עם האמת, תירגם: יצחק שנברג, הוצאת עם עובד, תל-אביב,- תש"ה (1944).

– גרינשפון, יוחנן, הינדואיזם: מבוא קצר, מפה הוצאה לאור, 2005.

[1] Parekh Bhikhu, "redistribution or recognitioin? A misguided debate",in:" Ethnicity, Nationalism, and Minority Rights,edited by: May Stephen, ,Modood Tariq and Squires Judith, pp. 199-214. Cambridge: Cambridge University, 2004.

[2] מוהנדס קרמצ'נד גנדהי, נפתולי עם האמת, הוצאת עם עובד, תל-אביב,תש"ה 1944, עמ' 25-30.

[3] Parekh Bhikhu, "redistribution or recognitioin? A misguided debate",in:" Ethnicity, Nationalism, and Minority Rights,edited by: May Stephen, ,Modood Tariq and Squires Judith, pp. 199-214. Cambridge: Cambridge University, 2004.

[4] Gandhi, Mahatama, Speeches And Writings, 1922, p.407-411

[5] יוחנן גרינשפון, הינדואיזם: מבוא קצר, מפה הוצאה לאור, 2005, עמ' 35

[6] שם, עמ' 21-65.

[7] Gandhi, Mahatama, Speeches And Writings, 1922, p.450-479

[8] מוהנדס קרמצ'נד גנדהי, נפתולי עם האמת, הוצאת עם עובד, תל-אביב,תש"ה 1944, עמ' 35-70

[9] Gandhi, Mahatama, Speeches And Writings, 1922, p.481-553

[10] Gandhi, Mahatama, Speeches And Writings, 1922, p.450-479

[11] Gandhi M.K, Non-Violent Resistance (Satyagraha), Schocken Books, 1961 p.3-34

[12] Arvind, Sharma, Modern Hindu Thoughts The Essential Text, Oxford University Press, New Delhi, 2002, p.10-60

[13] יוחנן גרינשפון, הינדואיזם: מבוא קצר, מפה הוצאה לאור, 2005, עמ' 150