מאמר זה נכתב בתקופת לימודי לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי מזרח אסיה במסגרת הקורס: ״הבודהיזם בתחילת דרכו״.
מרצה: מר אביתר שולמן
במאה השלישית שולט באימפריה ההודית המלך אשוקה, המאחד נסיכויות רבות תחת שלטון מרכזי. המלך, הידוע כרודף בודהיסטים, עובר המרה והופך לנזיר בעצמו. ייתכן ובשל עובדה זו חוקי הנזירות שנכתבו בתקופתו היו כה מחמירים וחסרי פשרות (מזכיר קצת אולי את החוזרים בתשובה שנהיים קיצוניים יותר מהדתיים עצמם).
אם כן, בתקופתו מתכנסת מועצה בודהיסטית שלישית העדה להתפצלויות שונות בתוך המחנה. המחלוקות נסבות בעיקר בין הזרם השמרני לליברלי בעניינים ההתנהגותיים- דיסציפלינאריים.
קהילת הסנגהה, אחת משלושת אבני החן הבודהיסטיות (יחד עם הבודהה והדהרמה), מתפתחת תחילה כקבוצה אליטיסטית. המשתייכים אליה ומכוננים אותה הם קבוצות שונות של נזירים הפורשים ועוזבים את החיים המשייכים, היצרניים לטובת חיי סגפנות. נזירים אלה מתבצרים במנזר שהוא כ "קהילה נודדת", הבנוייה במובן מסויים באופן דמוקרטי למדי- אב המנזר נבחר ע"י שאר הנזירים.
במנזר, אליו מתקבלים גם ילדים, ישנה תקופת חניכה של כ-10 עד 20 שנה. הנזירים חיים מתוך דיסציפלינה. מוטלות עליהם כ-200 חובות (על הנזירות כ-300) והם מקיימים טקסים אחת לשבועיים.
במהלך הטקסים הם מדקלמים את הוינאיות (ציוויים) ומתוודים על חטאיהם ומחשבותיהם האסורות. וידויים אלה אמורים להכשיר את הנזיר להתקדמות – אין פרושם "עונש" בהכרח, במובן המקובל. לעיתים, הם גורמים גם לכך, במובן של הרחקה מהמנזר והפיכה ל"ליי", בודהיסט פשוט שלא יגיע לנירוונה.
על הבודהיסט הפשוט מוטלות 5 חובות:
לא לרצוח, לא לגנוב, לא לשקר, לא לקחת סמים ממריצים ולהלביש ולהאכיל את הנזירים.
מזונות אלה פרושם לרב קערת אורז, אותה מערים לקרביהם הנזירים פעם ביום- לפני חצות היום.
התפיסה של הבודהיזם הנזירי כוללת את רעיון הקהילה לא במובן של אקסלוסיביות אלא, יותר נכון לומר, במובן של אליטיזם בסיסי יותר- הנובע מההנחה שלא כולם יכולים להבין. על הנזירים בקהילת הסנגהה להבין, באופן פרטני, כל אחד את עצמו.
השחרור על כן אינו קולקטיבי- כל אחד הוא אי לעצמו ונסיונו הוא נסיונו שלו.
זו סיבה נוספת, לדעתי, לכך שהחוקים כל כך מחמירים בענייני לבוש, מזון, מגע מיני וכו'. על הנזיר להיות מרוכז לחלוטין בפרקטיקה הרוחנית שלו. חוץ מלימוד ותרגול אין עליו לעסוק בכלום, גם לא במחשבה.
הפטימוקהה – קובץ החוקים, כמו כל הקאנון הפאלי, כתוב באופן יבש, דידקטי ודל, כיאה לרוח הדברים הנאמרים בו.
הקווים של חוקי הוינאיה הם קווים יוגיים, סגפניים – הרבה מעבר לנטישה החזקה והחריפה של אופני החיים המוכרים.
מאוד בולט ובסיסי הוא איסור מגע עם נשים – הרבה חוקים חגים סביב נושא זה ונוגעים בו מזוויות שונות. כל זאת על מנת להכחיד את הפעילות הנפשית היוצרת סבל.
הרעיון, לדעתי, הוא ליצור משמעת חריפה מאוד של תרגול, המביאה את הנזיר לגבהים אחרים כאשר כל פעילותו והתנהלותו נעשית באופן מדיטטיבי. ברגע שאין הרבה בלבול מסביב יש מקום לשקט ולהתבוננות פנימה. העבודה הרוחנית במצב כזה יעילה הרבה יותר והנזיר יכול להתקדם בשלווה בדרכו.