מבוא לבודהיזם

הבודהיזם הוא פילוסופיה שאמורה להיות מתורגמת לחיי המעשה . מדובר ב'איך אני תופסת את החיים ואת מעמדי בתוכם'.

הבודהיזם אמור להביא את מי שיכול לקבל על עצמו שינוי. הבודהיזם מתבטא כהצעה לחיים (הצעת פתרון). זו לא רק הדרך לראות נכון את המציאות אלא גם לראות את המציאות כבעיה שטעונה פתרון. הבעיה היא בעיה קיומית, עצם הקיום שלנו.

בניגוד להרבה דתות אחרות, לא מהות הקיום היא הבעיה (לא השאלה למה זה טוב או מניין באנו ולאן אנו הולכים) אלא החיים כאשר מתמקדים בהווה – הוא מה שלא משתנה, זה תמיד אותו דבר שיחזור… חיים שהמרכיב הבסיסי שלהם הוא חוסר סיפוק. יש תסכול כי הכל משתנה, אבל הוא עצמו (התסכול) קבוע.

הפילוסופיה מתארת את המציאות כסבל. הבודהיזם נותן גם צורה פשוטה יותר (לא פילוסופית)- הלידה היא סבל, המחלה היא סבל וכו'….

כפי שהבודהה מתאר את הסבל בדרשתו הראשונה – לא להיות מסוגל להשיג את מה שאתה רוצה או לא להיות מסוגל להימלט ממה שאתה לא רוצה.

מכאן עובר הבודהיזם לאפיין את הגורם לתסכול/דוקהה (האמיתה ה-2).

ישנן שתי סיבות, סיבה מיידית וסיבה יותר מופשטת שסביר להניח שהומצאו בשני מעגלי חשיבה שונים ולאחר מכן אוחדו בשלב מאוחר יותר. התשובה היא לא תשובה על העולם אלא עלינו, היא מצביעה על הגורמים האישיותיים שיוצרים בנו את התסכול (הדוקהה).

ישנם 2 גורמים לסבל:
1. הגורם המיידי והפשוט: התשוקה
2. הגורם המופשט יותר: האבידיה – הבערות (אי הידיעה).

מצב של תשוקה ואי ידיעה הם אותו דבר כי מה שמשחק זה החסר. אתה בור כאשר חסר לך משהו, כאשר אתה לא יודע. בין אם מדברים על תשוקה או משהו נעלה יותר של ידיעה אנחנו עומדים מול מה שאין. הדחף זה למלא.

בבודהיזם אנחנו עומדים מול המבנה הפנימי שיצרנו וההתמודדות עם העובדה הזו צריכה להביא אותנו לראות את עצמנו במצב של מחסור ותסכול.

יש סבל (אמיתה 1),
יש לו סיבה (אמיתה 2)
אמיתה 3: יש אפשרות להפסיק את הסבל – שחרור.

לצורך כך נראה את המילה נירוונה נרדפת למילה מוקשה. מדובר בשחרור מיוחד, האדם יכול להשתחרר בלי שהשחרור יהיה מותנה בהנחה על קיומו של מקום אחר/רובד/אלוהות אליה האדם משתחרר או שהיא עצמה מאפשרת את השחרור.

היציאה מגבולות הקיום איננה ע"י הליכה למקום אחר שנמצא מעל הקיום ויותר מכך, היא איננה מותנית בכך שמשהו יפתח לך שער כדי שתוכל לצאת מהקיום הזה ולצאת לקיום אחר. (דבר שמאפיין מאוד את האמונה המונותיאיסטית, בה יש מסגרת להיררכיה ברורה).

התפיסה ההודית של מוקשה שוללת את ההנחה המוקדמת שמאפשרת פתיחה של שער למקום אחר. כי אין שער- השער זה אני וגם השוער זה אני. יש המרה מהאונתולוגיה, ה'יש' הוא בעצם נפשי.

המשמעות המילולית של נירוונה היא דעיכה. משמעות זו חשובה מכיוון שכאשר מגדירים את השחרור כדעיכה לא ניתן לענות איפה נמצאים המשתחררים. שאלה זו מטרידה לא רק את המערביים.

הנירוונה אומרת שאין בכלל שאלה ומי ששואל איפה נמצאת הנירוונה מעיד על עצמו שלא הבין כלום.

הנירוונה והמשתחרר במשל האש:
אחת השיחות שיש לבודהה היא עם נזיר בשם אווצ'ה – שואל הנזיר איפה הנירוונה ואיפה נמצא המשתחרר? הבודהה אומר לו אתה רואה את האש, היא דולקת ודועכת ולבסוף כובה. אפשר לשאול איפה האש? לשאלה אין משמעות. אם שואלים, אז צריך לקבל תשובה. אתה לא מבין כי שאלת את השאלה. התשובה היא לוותר על השאלה. כאשר לא רואים אש לא שואלים איפה היא נמצאת אזי למה לשאול איפה המשתחרר. ההנחה שמה שלא נמצא כאן נמצא שם בנויה על הזיכרון שלנו. ההנחה מבוססת על חוקי הפיזיקה או תפיסת העולם המערבי. אם ימחק משהו מהזיכרון שלי החיפוש ידעך, אני לא אחפש יותר.

אש זה מה שמאפשר לנו לראות. זהו מכשיר הארה בעולם, ומכשיר ההארה שלנו שמאפשר לנו לראות זה הזיכרון שלנו. הנירוונה היא סוג מסוים של מחיקה. לא ניתן יותר לשאול אף שאלה על החומר שנמחק.

לפי פרויד, התקוות שנמצאות בנפשנו יכולות להיות בעלות אותה עוצמה בין אם הן תוצר של משהו שקרה או בין אם הן תוצר של פנטזיה. המחשבה הפרוידיאנית הזו נמצאת בנירוונה. פרויד היה צריך הנחה שהחיים אינם מובילים לשום מקום. לבודהיזם לא היה צריך להכניס הנחה זו כי היא היתה שם מלכתחילה.

ויטגנשטיין אומר : "…פתרון בעיית החיים מתגלה בהיעלמות הבעיה". המשפט מתאים לבודהיזם. ויטגנשטיין אומר שאם השאלה עולה אזי אין לי משמעות בחיים, השאלה עולה כשיש בעיה. הוא טוען שהשפה לא יכולה להכיל תשובה לשאלה אבל הוא כן אומר שאם לא היתה בעיה לא היתה שאלה.

בסוף ספרו הוא נותן דוגמא של אדם שלוקח סולם כדי לעלות על עץ. ויטגנשטיין אומר שהספר שלו הוא הסולם – כשתעלו על העץ לא תצטרכו יותר את הסולם או את הספר (כי תהיו במצב תודעתי אחר).

משפט דומה אמר הבודהה 500 שנה לפני כן.

הפילוסופיה שמתפתחת מכאן והלאה בבודהיזם ( כגון הא-בידהרמה) תנסה להסביר כיצד הנירוונה אפשרית ומה היא אומרת. הסיפור הבודהיסטי אומר שישנה רק הדרך. אין התכווננות. כאשר מוכנים להבין שהבעיה נמצאת בפנים ושהפתרון גם הוא נמצא בפנים אז נגיע לנירוונה.

האמיתה ה-4: הדרך לגאולה/להפסקת הסבל.
האמיתה מדברת על הדרך להשגת הנירוונה ע"י 8 מרכיבים (8 הדרכים הנאצלות).

הם מחולקים ל-3 תת מחלקות:

1. אינטלקטואל – ע"י הבנה נכונה (הפרדיגמה). להבין את התורה הבודהיסטית. להבינה ואז להפנימה.
2. התנהגות נורמטיביות/מוסריות – כאן הבודהיזם איננו שונה מאידיאולוגיות מוסריות אחרות. למשל: דיבור נכון – דרך התנהגות מסוימת, אל תשקר וכו'… ההבחנה בין טוב ורע.
3. מדיטציה – סוג מסוים של פרקטיקה שצריך לייחס/לשייך לעצמך, שיטות אימון מסוימות שאתה צריך לטפח כדי ליישם את שאר האלמנטים של הדרך.

מה שחשוב מבחינה פילוסופית הוא לא מהן 8 הדרכים אלא עצם הרעיון שיש אמיתה רביעית בכלל! האמיתה הרביעית מושווית לאחות בעולם המערבי. אם הבודהה הוא הרופא (נותן דיאגנוזה) אז בסוף צריך לטפל באדם.

האמיתה הרביעית מאפשרת לאדם להתקרב לנירוונה. מכיוון שיש אמיתה 4 הבודהיזם ההודי לא מקבל מלכתחילה שחרור מהיר וקיצורי דרך, איננו מקבל שאת המוערות ניתן לקבל בבת אחת.

בסנסקריט יש מונח 'מרגה' – אימון מתמיד עקבי ורציף.

חשיבות המרגה בבודהיזם ההודי היא קריטית (וזה מה ששונה בינו לבין הבודהיזם הסיני).

הבודהיזם מציג את עצמו בהודו כ-3 אבנים יקרות:

1. הדהרמה (הדרך, הכל נמצא בהתהוות מותנית)
2. הבודהה (ההמחשה של התורה בדמותו של אדם שהגיע)
3. הסנגהה (הקהילה, מה שעומד מאחורי האמיתה הרביעית)

הבודהיזם דוגל ביציאה מהחברה. מה שעוזר ליציאה מהחברה (לא סגפנות אלא התבודדות) אלה המנזרים. החניך נכנס אליהם צעיר ביותר והוא מועמד להיות נזיר לעיתים עד בגרותו. הנזירים חיים תחת הוראות חמורות ביותר (הווינאיה – דברי עשה ואל תעשה). בתוך המסדר חיים בסדר יום קבוע ואוטומטי. אתה אוכל פעמיים ביום, ע"י קיבוץ נדבות (לעולם לא מכינים את האוכל לבד), אסור לישון על מצע רך, פרישות מינית מוחלטת ועוד…
אחת לשבועיים יש התכנסויות שבהן מתוודים על חטאים וטעויות שעשו הנזירים.

אין רעיון שאומר שהשחרור יושג במובן של אחדות. להיפך, השחרור יושג רק על ידי, הוא פעולה שלי. אני יכול להשתחרר רק בתוך קולקטיב (מסגרת נזירית דיסציפלינארית מאוד). אני שונה מהסובבים אותי אשר במסגרתם אני חי. הסובבים אותי יוכלו לשפר את גלגולם (ע"י נתינת אוכל לנזיר למשל).

הבודהיזם התחיל בהודו והתפשט במזרח. הוא מתעמת עם הדעות הפוסט-הינדיות שקמו.

לקראת תחילת האלף ה-2 הוא הולך ונעלם מהודו. במהלך האלף הראשון לספירה הוא מבצבץ במזרח אסיה (תאילנד, קמבודיה, סין, יפן טיבט ועוד). הוא הופך לפופולארי. הוא מפגין אטרקטיביות.

הבודהיזם בכל מקום שונה, כי הוא שואב מערכי המקום, שואב חלקים מתת התרבות אליה הוא מגיע. רק במקום הולדתו הוא לא מחזיק מעמד.

לקראת 1200-1300 לספירה הבודהיזם נעלם מהודו. הוא חוזר במאה ה-20 בעיקר ע"י הגולים הטיבטים שיצרו בהודו את המרכז שלהם.

למה הבודהיזם נחל כישלון בהודו? אין תשובה.

כשהמוסלמים פולשים להודו הם מחריבים מנזרים בודהיסטיים. כאשר מחריבים את המנזרים הללו הם מחריבים תרבות שמרוכזת בהם (כתבים). הם שורפים למעשה את התרבות.

בעוד התרבות ההינדית נמצאת הרבה יותר בע"פ (הכתיבה בעיניהם היא דבר פחות רצוי) הבודהיזם נסמך על הכתב. זה יכול להיות הסבר לכך שההינדואיזם שרד והבודהיזם נכחד בהודו.

הבודהיזם ההודי לעולם לא החלים מהפלישה המוסלמית.

חלק מהכתבים הפילוסופיים הבודהיסטים תורגמו חזרה לסנסקריט מסינית!! אלמלא תורגמה לסינית לא היינו יודעים על קיומה.

אחת המסורות אומרת שלפני שהבודהה מת כינס את 500 תלמידיו (הסנגהה הראשונה). הוא אמר להם שכל מה שלימד אותם הוא מעט אבל תמיד ביד פתוחה. ושאל אם יש משהו לא ברור, ועל כך איש לא השיב. היתה הסכמה שבשתיקה שהוא עוזב את העולם…אף אחד לא שואל איפה הוא כי הוא כמו אש, אף אחד לא שואל איפה.

אז אומר אננדה – עד כמה השתיקה יפה ומפעימה, זוהי שתיקה של אחדות (שלא ניתן להביעה במילים). הבודהה נוזף בו – אננדה אתה דיברת מכוחה של אמונה ולא מכוחה של הבנה…..