״היוגה סוטרה של פטנג׳לי״ – אחד הטקסטים המתורגמים והנחקרים ביותר בתחום הפילוסופיה היוגית. מהו מצב התודעה אליו מכוון הטקסט?
ובכן, כמו ברוב הדברים שנכתבים (אם לא לאמר בכל…) גיבוש העמדה לגבי העניין היא פונקציה ישירה של התרגום… בתרגום של ד״ר יוחנן גרינשפון באה לידי ביטוי העמדה של ההכחדה החוויתית המלאה – ניווריטי. בתרגומים אחרים של היוגה סוטרה יש התייחסות מעט שונה לעניין ההכחדה: מדובר בהכחדת הסבל ולאו דווקא בהכחדת התודעה או החוויה.
לדעתי היוגה מתנדנדת היכנשהו בין הכיבוי הטוטלי – ניווריטי, לבין ההתאחדות עם זרם התודעה הטהורה- המוחלט. החוויה של האחדות עם ברהמן יכולה לקחת חלק בעולם זה. ניתן לכנותה כסמדהי. זהו מצב עילאי שמעבר למילים: מעבר לתפיסת ההכרה. סמדהי הינו מעבר לכל חוויה חושית רגילה וכן מעבר לזמן, חלל וסיבתיות. סמדהי הינו מטרת הקיום. לקראתו מתקדמים כל היצורים החיים.
הרג'ה יוגה זו הגישה המדעית של היוגה (אחת מארבעת שבילי היוגה), הנבנית שלב אחר שלב. ההכרה נבחנת באופן שיטתי. הרג'ה יוגה מלמדת דרכים לשליטה בהכרה ולהשגת רמות מודעות גבוהות יותר. כפי שהוסבר ע"י פטנג'לי מהרישי, רג'ה יוגה נקראת גם אשטנגה יוגה כיוון שהתרגולים מחולקים לשמונה איברים, מהגסים ביותר (ציוויים, ריסונים) ועד לעדינים ביותר- סמדהי. יש לציין שבשני השבילים המשניים של הרג'ה יוגה , האתה יוגה וקונדליני יוגה, עובדים תחילה עם הפראנה (כח החיים), ואז מעוררים את אנרגיית הקונדליני הרדומה. אז ההכרה ניתנת לשליטה באופן אוטומטי. פטנג'לי חש צורך כנראה בהגדרה מילולית של כל הפרטים הנכללים בפרקטיקה הרוחנית. הוא קיבץ ואירגן יחדיו כמה מסורות. למעשה עשה אינטגרציה בין הגישות השונות והפך אותן למסורת אחת בעלת טקסט ומערכת חוקים מוגדרת שהקו המוביל שלה עסק בניתוק האובייקט מהסובייקט ובחיפוש אחר שחרור מהתודעה.
הדרך של היוגה היא דרך החוויה האישית, או החוויה הישירה. אשתף אתכם בחוויה מעניינת, מתוך התרגול האישי שלי:)
מזה עשרים וארבע שנים אני מתרגלת יוגה ובמהלך 12 השנים האחרונות גם מלמדת. בכל משך הזמן הזה קראתי, למדתי ושמעתי סיפורים רבים אודות חווית הסמדהי וכל סימני השאלה המופיעים לצידה. יכולתי רק לגבש איזושהי דיעה לגבי מצב התודעה בחוויה שכזו. יש לציין שחוויתי יציאות חוץ גופיות (במהלך מדיטציה וגם בנסיבות אחרות) שבמהלכן לא חשתי איזושהי חוויה אחדותית, התחושה של ה"אני" היתה חזקה מאוד למרות שלא שהיתי בתוך הגוף הפיסי (עובדה שהמחישה לי באופן ברור שה"אני" הוא לא הגוף). בכל אופן ההתנסויות הללו היו רחוקות מלהיות סמדהי או משהו שקרוב אליו.
לפני מספר שנים, במהלך טיול, שהיתי בהרים ותרגלתי התבוננות בטבע. באיזשהו שלב (קשה לי לומר לאחר כמה זמן בדיוק) חשתי סוג של התרחבות. זו המילה המדוייקת לתאור המצב אליו נכנסתי. זה לא היה כיבוי וזו לא היתה יציאה. זו היתה התרחבות. במשך זמן לא מבוטל חשתי אחת עם העץ עליו התבוננתי, עם הסלע עליו ישבתי ועם האדמה עליה היינו מונחים. חשתי אחת עם כל הקיום במלוא מובן המילה. באותם הרגעים לא היו לי שאלות ואינני יכולה לומר שקיבלתי תשובות כלשהן. פשוט הייתי והכל היה מובן ושקט. כמו אוקיינוס בלי גלים. אני בהחלט יכולה לומר שחוויתי איחוד עם הטבע ועם הטבע הפנימי שלי, הם היו זהים.
לדעתי זו היתה חוויה ישירה של פסוק 1.2 מתוך היוגה סוטרה של פטנג'לי: "צ'יטה וריטי נירודהא"- הכחדת פעילות התודעה. כפי שפסוקים 1.3, 1.4 מתארים, אכן התוצאה היתה המצאות בטבע המהותי (1.3) וזה לא היה מצב מלווה בפעילות (1.4). חשוב לי לציין שדווקא לחוויה שלי התרגום המתאים ביותר לנירודהא יהיה השקטה. חשתי שקט מוחלט כמו שלא חוויתי אפילו במדיטציות העמוקות ביותר. השקט היה כה עמוק ורחב עד שאפשר אפילו לומר שזו היתה חוויה של אין, של ריקות. הפרדוקס הגדול ביותר הוא שלא חשתי כבויה. חשתי בצורה החזקה והמוחלטת את היותי חיה. זהו פרדוקס שקשה מאוד להסביר במילים ואפילו אני, לאחר החוויה, מתקשה להסבירו באמצעות האינטלקט.
המשך החיים הרגילים בעולם תוך כדי חוויה שכזו נראה לי בלתי אפשרי. בזמן שהותי במצב זה חשתי נועם מוחלט (אננדה), לא חשתי רעב, צמא, קור, חום, או כל דבר אחר – לא היתה בי תשוקה לכלום. יכולתי להמשיך לשהות במצב זה לנצח ואני מניחה שאם זה היה קורה הגוף היה נופל לאחר כמה ימים. לדעתי המצב הסופי של סמדהי תמידי אליו פטנג'לי מכוון באשטנגה יוגה אינו מצב הנחווה לאורך זמן בגוף הפיסי, מכאן שהמשך החיים הרגילים בעולם איננו אפשרי. בדברי אלו אני מתבססת גם על היוגה וסישטה – דו השיח המפורסם בנושא ניאנה יוגה בין המורה וסישטה ותלמידו רמה. ניתנת בו אמת מידה בעזרתה ניתן להעריך את התקדמותו של שואף רוחני דרך שבע הבהומיקות- שלבי החוכמה. השלב השביעי (לאחר הדרך הארוכה של הסדהקה- המתרגל) הוא – טוריה. יוגי במצב טוריה נקרא ברהמהווידווארישטה. היוגי חווה סמדהי תמידי, לא מבצע את חובותיו אם ע"י רצון עצמי או כשמאיצים בו אחרים וגופו ייפול כשלושה ימים לאחר הכניסה למצב זה. המצב בו שהיתי רחוק מלהיות טוריה שכן "חזרתי למציאות" (הסובייקטיבית…) לאחר זמן מה ומאז אינני יכולה לשחזר את החוויה. זו היתה מתנה חד פעמית.
אם כך, בכל הקשור במצב התודעה אליו מכוון פטנג'לי, על סמך ההתנסות האישית שלי כמובן – אני רואה את פירוש המילה נירודהא כהשקטה ואת הסמדהי כהתמזגות או התרחבות. הפסוק המרכזי בטקסט להבנת דרכו הרוחנית של פטנג'לי הוא פסוק 1.2: "צ'יטה וריטי נירודהא"- השקטת גלי התודעה. בפסוק 1.3 פטנג'לי מראה שיש הפרדה בין המהותי – האמיתי לבין הסובייקטיבי. כל עוד יש אובייקט אין אנו חווים את הדבר האמיתי. בפסוק 1.4 הוא מציין מה קורה אם לא נמצאים בטבע המהותי: זהו מצב מלווה בפעילות- וריטים/ תנודות. לאחר מכן יש פרוט נרחב של כל סוגי הפעילות (התפיסות) והדרך להתגבר עליהן (לא להזדהות עימן- להשקיטן). פטנג'לי באופן סיסטמתי מנתק את הקורא מדרכי החשיבה שלו.
פסוקים חשובים נוספים בפרק הראשון הם 1.15 ו 1.16 בהם הוא מדבר על תרגול העדר התשוקה (1.15) וידיעת הסובייקט- פורושה (1.16). כאשר יודעים את הסובייקט נעדרת התשוקה לגונות (איכויות הטבע) המהוות את הפרקריטי (המציאות האשלייתית-תוצר של דפוסים ופעילות הכרתית). התרגול נעשה על מנת להפוך את הגונות ליותר ויותר סטוויות (שלוות/רגועות/שקופות) משום שהסטווה (אחת מהגונות) באיכות שלה דומה יותר לאיכות של הפורושה.
לפי פטנג'לי הפרקריטי למעשה קיים על מנת שהפורושה יידע את עצמו (מאוד דומה לתפיסה הקבלית לפיה אור אינסוף רצה לדעת את עצמו ולפיכך יצר כלי אינסוף ומשם את סולם הבריאה).
אני קופצת קדימה לפרק הרביעי של היוגה סוטרה – הוא מדבר על ההמצאות בבדידות האמת (קאיווליה). זהו מעין פרק סיכום, כאשר הפסוק החשוב ביותר לדעתי הוא האחרון- 4.34: ״ההתכנסות של המגמות הטבעיות, ריקות כעת מתועלת עבור הפורושה, זוהי בדידות האמת. זוהי ההמצאות המהותית בכוחה של התודעה". כאשר הפרקריטי יוצא מאיזון העולם נוצר וכאשר הגונות נמצאות או חוזרות לאיזון אין עולם. המצב המאוזן קורה עבור היוגי כאשר הוא מתכנס לתוך עצמו, בידוד מוחלט של הסובייקט. במצב הזה האובייקט הפך לכה דק עד כי אין לו תכונות. האובייקט מתאחד עם הסובייקט וכך נראה האופן בו מוחזקים הדברים יחד- הסדר הקוסמי. הסדר האמיתי של הדברים הוא "אובייקט מיוחד" שאינו ניתן להיסק אנליטי.
לסיכום, מידע אודות היקום הולך ומצטבר, אך ההכרה האנושית אינה מרוצה לעולם והיא תמיד תבקש ידע נוסף. כפי שניסח זאת קאנט, האינטלקט מגיע בסופו של דבר לנקודה אשר מעבר לה אינו יכול לחדור. האינטלקט אינו יכול לענות על שאלות כמו: "מהי מטרת החיים?", "מי אני?", "לאן אני הולך?", "האם מות הגוף הוא קץ הכל?". זה עלול להראות טיפשי לחפש אחר האמת בעזרת מכשיר מוגבל כמו האינטלקט, לנסות למדוד את עומקן הלא ידוע של שאלות נצחיות בעזרת כלי סופי. כל אדם צריך לחוות את האמת בתוך עצמו, רק אז ייעלמו הספקות והסבל. מטרת כל תרגול היוגה היא להגיע לאמת, מקום בו הנשמה האינדיבידואלית מזהה עצמה עם הרוח העליונה. מעבר למודעות המשתנה תמיד של ההכרה והאינטלקט, ישנה הרוח שאיננה משתנה, איננה מושפעת מדבר ואשר נגלית באינדיבידואל על פי רמת התפתחותו הרוחנית, כלומר, על פי רמת הקרבה של כל אחד מאיתנו לעצמו:)