עבודה זו נכתבה בתקופת לימודי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב בחוג להסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות במסגרת הקורס: היסטוריה אינטלקטואלית.
מרצה: ד״ר יוסי שורץ
עבודה זו תעסוק בוויכוח האינסופי שבין המתודה הפילוסופית למתודה התיאולוגית כפי שהוא משתקף בפער בין הגותו של בואטיוס לזו של תומס, ובמיוחד דרך דיון בשאלת הרצון החופשי, שהטרידה את שני ההוגים ממרחק של 700 שנה.מושאי החקירה של כל אחת מהמתודות משיקים, אך צורת החקירה משתנה ולעתים מגיעה להצטלבויות בלתי נמנעות, מה שמייצר פולמוסים רבים ותוצאות הרות גורל הנוגעות לפוליטיקה של הנצרות ולנוצריות של הפוליטיקה. אתחיל בניתוח כללי של המחשבה הימי ביניימית שיפרוש את הרקע להבנת הפער באקלים הפילוסופי של השניים. אמשיך בדיון קונקרטי בציטוטים שהובאו הנוגעים בשאלת הרצון, ואסיים במסקנה על אודות הפוריות האינסופית של הוויכוח.
המחשבה הימי ביניימית נבנית בראש ובראשונה כפרשנות. בזאת היא ממשיכה את התקופה ההלנית המאוחרת, שבה כמעט כל טקסט פילוסופי נכתב כפירוש לטקסט שמחברו הפך לסמכות. בני התקופה אימצו פרדיגמה מדעית המזוהה עם דמות כלשהי כבסיס לכל שיח מדעי או תיאולוגי. למרות האוטוריטריות של הדמות, הפרשנות התיאולוגית שהחלה כרישום בשולי הדף מתפתחת לתגובות ואף לביקורות, ומתרחקת יותר ויותר מהמקור שלה.
כמעט תמיד כתבי הקודש הם בסיס הלימוד ולפחות להלכה גם מטרתו הסופית. באופן כללי ניתן לומר שהתיאולוגים משכללים את המתודה הדיאלקטית יותר מהפילוסופים. עמדות התיאולוגים מתחדדות והופכות וכחניות וביקורתיות יותר ויותר, עד כדי שבשלהי התקופה הכתבים התיאולוגיים הופכים לזירה היצירתית ביותר לדיונים מתודולוגיים ולעניינים שעל סדר היום. בכך התיאולוגיה יצרה מעין שטח הפקר בין כתבי הקודש המחייבים מבחינה דתית, לכתבים הפילוסופיים, המחייבים מבחינה מדעית. [1] היו לכך משמעויות מטפיזיות ואפסטימולוגיות: מטפיזית, העולם הטבעי היה לא יותר מבבואה של העולם העל טבעי, ואפיסטמולוגית, הטבע, ובכללו הטבע האנושי, פעל על פי רצון אלוהי.
בואטיוס הוא אחד התורמים הגדולים לאקלים זה. הוא חי במאה השישית לספירה והיה אחד החשובים בהוגי הדעות הנוצריים. הוא נולד ברומא למשפחה מיוחסת – בשנת 487 אביו היה הקונסול. סופו היה טרגי: הוא הוצא להורג בידי מלך האוסטרוגותים, פלאביוס תיאודוריקוס, שחשד בו בקשירת קשר עם האימפריה הביזנטית. חששותיו של פלאביוס רומזים לנו לגבי האקלים הפילוסופי של בואטיוס: העולם המחשבתי והתרבותי שלו התאפיין בטשטוש הגבולות בין נצרות לפילוסופיה ובמאבק לנכס את תרבות העבר לבניית התרבות הנוצרית החדשה.
בואטיוס כתב בזמן שקיעת האימפריה הרומית. הוא לא היה איש כנסייה ולא התעניין בגאולת נפשו ובחינוך ההמון, ודווקא הוא, שחי במציאות ימי ביניימית, לא התאמץ לחזור לכתבים של אפלטון ואריסטו, דבר שניכר אצל אבות הכנסייה בתקופתו. חיבורו נחמת הפילוסופיה, שממנו שאוב הקטע שבו אדון, מייצג עבור חוקרים עכשוויים עמדה מוסרית ועמדות פילוסופיות אפלטוניות ואריסטוטליות אך למעשה הוא מנותק לחלוטין מהמסורת הנוצרית שבקרבה נכתב.
הקטע משקף תשוקה גדולה להשתמש בארגז כלים פילוסופי לבירור עמוק של עיקרי הנצרות, מה שגרר ערעור גבולות רציני בין הפילוסופיה לתיאולוגיה.
בחיבורו על השילוש, למשל, הוא הסביר את תורת השילוש הנוצרית תוך שימוש באונטולוגיה אריסטוטלית. הצורך לדון בשילוש לא היה אקדמי. הממסד הכנסייתי היה זקוק לו כדי לאחות את הקרע ההולך וגדל בין הכנסייה המערבית לכנסייה המזרחית.
בואטיוס משתלב במאמץ זה ומנסה לתרום את חלקו דרך התכה בלתי אפשרית של שתי הדיסציפלינות. רוב חיבוריו עוסקים בפער שבין אמונה לתבונה ומבצעים ניתוחים דיאלקטיים של המצב התיאולוגי. עם זאת, למרות מאמציו הפגאניים להשתחרר מהנצרות הוא המשיך להפריד בין המדעיות הפילוסופית להתגלות המיסטית של הדת, ובזאת נשאר נאמן לתפיסה טרנסצנדנטית של האלוהות.
בואטיוס פנה למשימת ההיתוך דרך ניתוח הקטגוריות האריסטוטליות של העצם. לדידו לא היה מדובר רק בניתוח אפיסטמולוגי, אלא גם אונטולוגי: העולם בנוי מהסטרוקטורות של אותן קטגוריות. שתי קטגוריות לדידו התקרבו יותר מהשאר למהות האלוהית: עצם ויחס. הוא הניח שיש לפתח שפה פילוסופית מדעית שתעזור לנו לדבר קונקרטית, ולכן נצמד לאבחנה בין עצם ראשוני למשני – הראשון כישות אינדיבידואלית והשני כישות אחדותית. הוא טען שהעצם האלוהי שונה מכל עצם אחר, שאין לו ממד פיזיקלי או מטריאלי ומכאן שכל האבחנות אינן תקפות, חוץ מהקטגוריות על עצם ויחס. בזאת טען כי לא ניתן לבצע אבחנה אונטולוגית בין מרכיבי השילוש. עם זאת, הוא כן שומר מקום לאי זהות בין הרכיבים ומסביר את האינקרנציה דרך הקטגוריות של הפרסונות. פרסונליות, לדידו, יכולה להיות מיוחסת רק לאלוהים או לאדם. טענה זו לא מחייבת שתי פרסונות (אדם ואלוהים) אלא מעין ארגז כלים אונטולוגי שדרכו ניתן לעמוד על הפרסונות של היש, המתקיימות בו בזמן ואינן זהות. רק כך עבורו ניתן לדבר על השילוש כשילוש.
הקטע הנדון למעשה מתעסק באחת השאלות הגדולות של זמנו: הגזרה הקדומה, שלפיה מעשי הצדיק והרשע נקבעים מראש על ידי הרצון האלוהי. סוגיה זו כרוכה בשאלת ידיעתו של אלוהים את העתיד להתרחש. כאמור, בואטיוס משתמש בארגז הכלים של הפילוסופיה כדי להוכיח את קיומו של רצון חופשי עלי אדמות.
הוויכוח מוצג כדלקמן: פילוסופיה מציגה את הידיעה האלוהית כפי שהיא נתפסת בדרך כלל בתיאולוגיה, כנגזרת באופן טבעי מהכל יכולת ומהכל ידיעה האלוהיות. ידיעת כל זו מתייחסת לא רק למכלול הפרטים ולרצף האירועים המרכיבים את ההווה, אלא גם לעבר ולעתיד. תפיסה זו עשויה בנקל לערער את הביטחון בעיקרון חופש הבחירה של הפרט המאמין כיוון שידיעה אלוהית אומניפוטנטית אפריורית מבשרת תמונת מציאות דטרמיניסטית שלא מותירה מקום לחופש הרצון.[2]
השאלה הזו חוזרת גם אצל אריסטו, שהציב דילמה דיכוטומית בין שתי תפיסות שונות של הכרח, המעידות על שתי אפשרויות של קיום: מצד אחד, כל יצור קיים על פי חוקיות טבעית ותבניות טבעיות, היינו, על פי אילוצים הכרחיים, ומצד אחר, בגלל היותו עצם קונטינגנטי – שילוב מקרי של חומר וצורה – הוא אינו ניתן לחיזוי. לכאורה מוצב כאן פרדוקס בין הכרחיותם של האירועים הקורים לו לעתידו הפתוח בכל רגע. אריסטו מיישב אותו דרך העיקרון הבא: במקרה של העצם הקונטינגנטי – זה שאינו בגדר פעולה מתמדת אלא יוצא מן הכוח אל הפועל – הוא יכול להיות או לא להיות באותה מידה. ובמישור הלוגי: טענות לא יוצרות מציאות, הן רק מתארות אותה. כל דבר חייב בהכרח להיות או לא להיות, אך לא ניתן תמיד לקבוע באופן החלטי איזו משתי האפשרויות עתידה להתממש.[3]
זו גם טענתו של בואטיוס. אך הוא צריך להתמודד עם גורל נוסף: בתקופתו נכנס אל הוויכוח העתיק שיקול חדש שלא היה קיים בימי אריסטו, שנבע ממושג אל חדש, מעורב בעולם, מתבונן ויודע כל. אם במחשבתו של האל כבר ידוע שהעתיד עומד להתקיים – אפשר שוב להעלות את שאלת ההכרח במלוא כובדה. בואטיוס מנסה את כוחו שוב ומשתמש בטיעון לוגי: כמו שהידע, או הדעה, לא קובעים את הכרחיותם של דברים הווים, נוכחים, כך גם הם לא קובעים את הכרחיותם של דברים עתידיים. בואטיוס מעניק לכל יכול שלו את תכונת הפוטנציאליות, היינו קיום באופן קונטינגנטי, שיכול להיות או לא להיות. הקיום הפוטנציאלי לא גוזל לדידו מדרגת השלמות של האל, להפך, הוא הופך אותו לריבוני עוד יותר. הוא גם משאיר פתח לאדם לתקשר איתו, להתפלל אליו, לפנות אליו. נחמת הפילוסופיה של בואטיוס היא קירובו של הטרנסצנדנטי.
הוא כותב:
“Everything which is known is known not according to its own power but rather according to the capacity of the knower”.[4]
לבואטיוס אבחנה חד משמעית בין הכוח של היש לבין היכולת לדעת אותו. יש כאן חיץ אונטולוגי שלא ניתן להתגבר עליו בין ההכרה לעולם. עם זאת, ההכרה השכלית חוצה את הגבולות של החושים ולומדת להכיר את הצורה של היש.[5] זו טענה נאו פלטוניסטית שמטילה את יהבה על יכולתנו להכיר.
פילוסופיה, מנגד, מתעקשת שבין שני האיברים בדיכוטומיה הכרה-עולם אין שקילות מוחלטת, אלא סקאלה של רצון חופשי, שמגיעה עד אלוהים שאותו האדם לא יכול להשיג וששום דבר לא יכול להסתתר מפניו.
עד כמה שפילוסופיה טוענת לחירות הרצון, היא מציגה טיעון תיאולוגי על אודות בלתי אפשריותה של ההידמות לאל.
יש חיץ בין החלק התחתון של הסקאלה לשלמות האונטולוגית בחלק העליון שמשמשת לה מודל לחיקוי.
בואטיוס מהרהר בטיעון זה. דרך קטגוריות אונטולוגיות הוא מנסה למצוא מרווחים שבהם מתקיים רצון חופשי ושיפוט. ושוב, האפשרי במסורת האריסטוטלית נחלץ לעזרתו. הדיבור על האפשרי נבע מהחלוקה בין בורא לנברא, שבפער ביניהם נפתחה האפשרות לדעת – האפשרות למדע, לבניית גופי ידע. בואטיוס מבין זאת ולכן דן במשמעות הידיעה האנושית מול הידיעה הכל האלוהית.
הוא שואל, שוב, האם הכל גורלי או מקרי – האם שום דבר לא ידוע מראש והאם נגזר מכך שגם אלוהים לא יודע מראש?
הוא עונה: אם מכנים מקריות משהו שהווה ללא סיבה אז אין במציאות שום דבר מקרי, בין שהסיבה גלויה או לא.
המקריות נובעת ממפגש בנקודת זמן מסוימת של כמה שרשראות אירועים, למשל כמו זו של האיכר שנתקל בתיבת האוצר וזו של מניח התיבה.
בואטיוס חוקר לגבי טיבו של משקלל כל הנתונים והמפגיש העליון בין כל שרשראות הסיבות, ומסמן את דרגות ההכרה שמהן ניתן להכיר אותו כדרך המלך. מהדרגה של הרציונליות יתגלו לנו חוקים, מהדרגה של ההכרה מושכלים ומדרגת התבונה הקונטינגנטיות שלתוכה פורץ רצון האדם.
תומס, בניגוד לבואטיוס, מקדיש את רוב דיונו להשפעת התבונה על הרצון ולמעשה מקדים את קאנט בדברו עליה כעל קוטב מוסרי ובית משפט אנושי. תומס מכוון אל הטוב, והרצון טוב רק אם הוא נוהה אחר דברים טובים. הטוב, לדידו, מוכר ככזה רק על ידי הכשרים האינטליגבליים של האדם. לכן מלאך יכול להשפיע רק על הרבדים החושניים שלו, על תשוקותיו. רק אלוהים משפיע על הנטיות התבוניות של הרצון, בשתי דרכים: אפריורית, הוא המקור של תבונתו, ואפוסטריורית, הוא המקור של הטבע שמולו הוא משתהה ושאחריו נוהה בניסיון לספק את תשוקותיו.
תומס טוען כי התיאולוגיה כפופה ישירות למדע האלוהי או לתבונה האלוהית. היסודות שעליהם היא בנויה לא נובעים ממדע אנושי, אלא מתכנים של כתבי הקודש ועיקרי האמונה. התכנים האלה מבטאים את ההתגלות האלוהית – תולדת החסד – שבמסגרתה מעניק האל לאדם את מתת הידיעה שאינו יכול להשיג בכוחותיו הטבעיים. ידיעה זו מושגת לצדיקים המאושרים לאחר מותם, כי רק אז הם זוכים להביט ישירות, דרך התבוננות אינטואיטיבית, באותם מושגים שבהם יכלו להאמין רק בחייהם.[6]
כבני תקופתו, הוא חוזר לפאולוס באיגרת אל הקורינתים ומדבר על ההכרה הישירה והלא מתווכת של אלוהים. במובן זה, הוא נוטה לטובת התיאולוגיה הנוצרית, לעומת בואטיוס, שבבחירה בין ההתגלות לפילוסופיה יבחר באחרונה, ואת זאת ששמה את מבטחה בכשרים השכליים של האדם.
בואטיוס פחות נוצרי מתומס. אולי כי בתקופתו החזרה ליוון היתה בעלת מאפיינים של גילוי כמעט דתי של אריסטו ואפלטון. אבל, לדעת תומס התיאולוגיה היא גם מדע. והיות שכל מדע מתחיל במערכת של עקרונות והנחות יסוד שאינן דורשות הוכחה, מן הראוי לאפיין את הנחות המוצא שלו: הוא קובע שעקרונותיו של מדע התיאולוגיה הם עיקרי האמונה, הנתונים למאמין באמצעות ההתגלות. בכך הוא מבדיל בין מטפיזיקה לתיאולוגיה: המטפיזיקה היא המדע שמושאיו הם האל והעניינים האלוהיים, ודרך חקירתה מתבססת על התבונה הטבעית.
התיאולוגיה עוסקת באל כפי שהוא מוכר על בסיס האמונה וההתגלות. תומס חושב בה בעת מתוך מסגרת המחשבה המדעית האריסטוטלית והן מתוך השקפת העולם האמונית הנוצרית. בדומה לבואטיוס, התיאולוגיה שלו מבססת את חופש הפעולה הפילוסופי בהותירה מרחב לפעולה חופשית של התבונה הטבעית, כמעט ללא התערבות במסקנותיה.
תומס גם מציע אבחנה בין שני סוגי עיון במסגרת התיאולוגיה – בין המדע הגוזר את עקרונותיו המכוננים ממחשבת האל לבין המדע העוסק בעניינים האלוהיים כפי שהם ניתנים לתבונה הטבעית, אבחנה חיונית כיוון שאינו רוצה לייתר את התיאולוגיה מהתבונה הטבעית.
דיונו של תומס בקטע מראה שפעולה חופשית של הרצון מקבילה לשיקולינו בשעה שאין לפנינו מושא שאנו חושקים בו. לשלב הזה של הפעולה הוא קורא בחירה. עניינו הוא באמצעים המובילים אל המטרה ולא במטרה ככזו.
במילים אחרות, החירות לדידו אינה בבחינת מוחלט יוצר, אלא גמישות בגבולות מסוימים. לבואטיוס חשוב אזור אחר לגמרי בדיון: שאלותיו נוגעות לפער שבין אמרה ומציאות. במובן מסוים הוא פילוסוף של שפה – בקביעתו שאמרות לא יוצרות מציאות, גם לא במקרה של אלוהים.
שני ההוגים מבקשים להציל את האדם מטביעתו בדטרמיניזם תיאולוגי קשוח ומהיתקעות במציאות של שרשרת סבוכה של סיבות ותוצאות. אפשר לומר שלדידם הפילוסופיה היא אמנות יצירת המרווח: לבואטיוס המרווח הוא אונטולוגי, ישותו של היש היא להיות או לא להיות באותה מידה, ולתומס המרווח הוא תיאולוגי, התגלותי. שני המרווחים מניחים יכולות תבוניות.
אם כן, פילוסופיה שמובילה לתיאולוגיה או תיאולוגיה שמובילה לפילוסופיה? במובן מסוים זה לא משנה, אם הכמיהה היא לאלוהים והסולם נזרק. זה כן משנה מבחינת ההיסטוריוגרפיה של אירופה וההיסטוריה של הנצרות: הרדיפות האינסופיות אחריה והמהפך שביצעה כשמיצבה את האמת הנוצרית כמהפכה חברתית. הערצה זו לתבונה רק הלכה וגברה. ההיתוך הסופי של נוצריות ותבונה התרחש אצל הגל, שקבע את תצורתו של הסובייקט המוגמר כרוח. את השלכות העניין אנו מכירים, סובייקט גרמניה שתכניו הם תכני המיתוס הביולוגי של האריות. מלחמת העולם השנייה חתכה באופן בלתי ניתן לשיקום את חבל הטבור שבין הפילוסופיה לתיאולוגיה ונשענה כולה על הרציונליות האינסטרומנטלית של התבונה האנושית. מגרש המשחקים הרנטגני של קאנט התגלה כמכונה לייתור והפרשה של אחרות. את כל זה, בתמימות פילוסופית ששמורה רק לפילוסופים ימי ביניימים, לא בואטיוס ולא תומס יכלו לדעת. לדידם הרי אין אפשרות לחזות את העתיד.
ביבליוגרפיה
1) בואטיוס נחמת הפילוסופיה תרגום לאנגלית מאת ריצ'רד גרין
2) יוסי שורץ מהמנזר אל האוניברסיטה משרד הביטחון הוצאה לאור
[1] שורץ מהמנזר אל האוניברסיטה עמ' 122.
[2] שורץ, עמ' 25.
[3] שם. עמ' 42.
[4] Boethius The Consolation of Philosophy The library of Liberal Arts p.110. My Italics.
[5] “The vision of intelligence is higher yet, and it goes beyond the bounds of the universe and sees with the clear eye of the mind the pure form itself”. Ibid. p.111. My Italics.
[6] שורץ, עמ' 139.