הדאו של היוגה

המאמר הזה נכתב בתקופת לימודי לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי מזרח אסיה.
הוא הוגש במסגרת הפרוסמינריון: "הדאו בספרות העולם" ביולי 2006.

על מנת להקל עליכם את ההתמצאות בטקסט צרפתי את תוכן העניינים:

• הקדמה
• מבוא לבהגווד גיטה
• היוגה של ייאושו של ארג'ונה – פרק ראשון מתוך הגיטה
• הדאו בפרק הראשון
• סנקהיה יוגה – פרק שני מתוך הגיטה
• הדאו בפרק השני
• היוגה של הפעולה – סיכום
• ביבליוגרפיה

הקדמה

הבהגווד גיטה נקרא גם הוודה החמישית, הינו אחד הכתבים החשובים ביותר ביוגה. הוא מלמד את הדרך לחיות חיים רוחניים תוך כדי הלחץ היומיומי, הקונפליקטים והבעיות. הפרוש המילולי של השם בהגווד גיטה הוא "השיר האלוהי".

זהו דו שיח בין קרישנה – התגלות אלוהית ומורה, והלוחם ארג'ונה – התלמיד, בשדה הקרב.

הגיטה מכילה 18 פרקים ובהם 700 פסוקים מתוך האפוס מהבהרטה, שנכתב ע"י ויאסה.
פרקים 6-1 עוסקים בקרמה יוגה- היוגה של הפעולה.
פרקים 12-7 עוסקים בבהקטי יוגה- היוגה של הדבקות.
פרקים 18-13 עוסקים בניאנה יוגה- היוגה של החוכמה.

בעבודתי זו אבחר לעסוק בחלק הראשון של הגיטה- בקרמה יוגה. אנתח את שני הפרקים הראשונים העוסקים יותר בחלק היישומי והמעשי של היוגה בחיי היומיום. אבחר להתעמק יותר בפרק השני ולנתח כל פסוק ופסוק מתוכו. זהו אחד הפרקים החשובים והמורכבים ביותר, המהווה תמצית לרעיונות העולים לאורך כל הגיטה. התרגום שאשען עליו הוא התרגום של המורה שלי, שנקרה, הנצמד לתרגום לאנגלית של סוואמי שיבננדה. התרגום של שנקרה נוח לי יותר משום שהוא תרגום ישיר מסאנסקריט לעברית.

על מנת למנוע ספקות בדבר אוביקטיביות התרגום, במקביל אליו, נעזרתי גם בתרגום של איתמר תאודור. מייד לאחר הדיון בפסוקים השונים ציינתי את מספרם (הזהה בכל המקורות) כך שניתן יהיה לראות שניתוח התכנים מתבסס על תרגום נאמן למקור שאינו מגמתי.

כמובן שאינני מתיימרת לומר שהניתוח שלי הוא אוביקטיבי, שהרי בעבודה זו אני מציגה את ראיית הדברים וההשקפה האישית שלי. אך חשוב לי להדגיש שהיא מבוססת על תרגום מהימן.

לאחר הדיון בכל אחד מהפרקים הרלוונטיים בגיטה, אדון בטקסטים דאואיסטיים מקבילים ואבחן את הדומה והשונה ביניהם. הטקסט הראשון שאשתמש בו הוא ה"לאו דזה" או " ספר הדרך והסגולה", שהינו החשוב מבין הטקסטים הדאואיסטיים. במקביל אליו אשתמש בכתובים של ג'ואנג דזה מתוך "קולות האדמה", המציגים גוון מעט שונה של האמירה הדאואיסטית לגבי דרך, אי עשייה, אי ידיעה או הידיעה שאיננה יודעת. את המושגים האלה אבחן מול המושגים האדוואיטה וודנטיים של ויתור/ אי פעולה, דהרמה וידיעת המוחלט. לאורך העבודה אבדוק האם בסיכומו של עניין, לאחר בחינת הדומה והשונה, ניתן לומר כי הפילוסופיה היוגית הבאה לידי ביטוי בגיטה , משקפת בתוכה (מבלי לדעת…) רעיונות דאואיסטיים.

לאור שתי הגישות אבקש לשאול במהלך העבודה ובעיקר לקראת סופה – האם ניתן לפעול בצורה אחראית בעולם מתוך מקום של ויתור/ אי פעולה במושגים אדוואיטה וודנטיים או מתוך מקום של אי עשייה במונחים דאואיסטיים.

החיפוש שלי הוא, אם כן, אחר הפעולה שבאי פעולה או בתרגום לדאו – העשיה שבאי עשיה. אבקש להמחיש את ההבדל שבין מצב זה למצב הפוך בו אנו פועלים מתוך נסיון להיות באי פעולה ועושים מתוך מחשבה שאנו באי עשיה.

אמחיש ואסביר את הדברים הללו ביתר הרחבה בגוף העבודה.

יש לציין כי כאשר דנים בנושא היוגה, הכתב הראשון העולה בתודעה הוא היוגה סוטרה של פטנג'לי. זהו חיבור על שמונה אברי היוגה. פטנג'לי אומנם קודם כרונולוגית להוגים של האדוואיטה (אני מתכוונת בעיקר לשנקרצ'ריה ולתלמידו סווארשוורה), אך בעבודתי זו אני נשענת על הפילוסופיה האדוואיטה וודנטית וממנה גם שואבת את הפרשנות היוגית לדברים הנאמרים בגיטה. פטנג'לי דיבר על הכחדה תודעתית מלאה – ניווריטי, בעוד שהאדוואיטה וודנטה עושה קריאה חיובית יותר ביוגה סוטרה ומדברת על אחדות עם תודעת העל- קו פתוח יותר- פרווריטי.

את כל הדברים הללו אני מציינת על מנת למנוע בלבול שכן נכון להיום כאשר אני אומרת "יוגה" אני עושה רפרנס ישיר לפילוסופיה של האדוואיטה ולא לפטנג'לי וזאת על שום הקו האדוואיטי דרכו מתייחסים היום לכתביו של פטנג'לי.

הקו הזה מתאים יותר גם לקו המחשבה הדאואיסטי. הדאואיזם אינו מדבר על הכחדה, הוא מדבר על אחדות – אחדות עם הדרך. מה שאבקש להראות בעבודה זו הוא כי למעשה ה"דרך" הדאואיסטית היא מעין "תודעה טהורה" יוגית – השאיפה היא היות אחד עימה תוך כדי החיים בעולם זה. החיים הם ההגשמה. הם הדרך.

חשוב לי לציין שבחרתי להציג את הגישה היוגית דרך הגיטה למרות שיש אינספור מקורות אחרים בהם יכולתי להשתמש. הגיטה היא יוצאת דופן בכך שהיא פתוחה מאוד לפרשנויות. אולי זה מה שמושך אותי ורבים אחרים אליה. ניתן לפרש אותה מנקודת מבט סגפנית יותר כמו זו של פטנג'לי – השקפה המבטאה ניואנס של הכחדה, או מנקודת מבט רכה יותר, אחדותית- כמו זו של שנקרצ'ריה והפילוסופיה האדוואיטה וודנטית. הגיטה היא יצירה ספרותית רחבה וטעונת משמעויות ולכן בחרתי לבסס עליה את הרעיונות היוגיים אותם ביקשתי לבחון במהלך העבודה.

בכל אופן הפרו"ס עוסק בדאו שבספרות העולם ולכן גם בחרתי להתמקד ביצירה ספרותית אחת ולראות האם וכיצד אלמנטים דאואיסטיים יכולים להשתקף בה או אולי להראות סימני היכר. מהסיבה הזו בחרתי להציג את הגישה הדאואיסטית משתי נקודות מבט השונות מעט זו מזו או יותר נכון משלימות זו את זו.

רציתי להביא מכלול שלם של הבנות ותובנות דאואיסטיות שאולי לא הייתי יכולה להעלותן אם הייתי מסתמכת רק על הוגה אחד. השאיפה (אם ניתן לקרוא לזה כך) של היוגים והדאואיסטים מאוד דומה.

שני הצדדים שואפים לאיחוד עם הטבע האמיתי שלנו. הדרכים יכולות להיות שונות והמונחים עלולים להתבלבל. מושגים הנראים כמצביעים על אותו הדבר עלולים להתגלות כשונים שנות אור זה מזה, ודווקא אלו הנשמעים כה שונים עשויים להיות זהים אחד לאחד.

על כל הדברים הללו בדיוק אעמוד בעבודתי זו.

קריאה מהנה!

מבוא לבהגווד גיטה

סיפור המהבהרטה ארוך מאוד אך בכדי לתת מבוא מהיר לבהגווד גיטה אציג את הנפשות הפועלות בקצרה:

דהריטרשטרה ופנדו היו אחים. דהירטרשטרה, האח הבכור, נולד עיוור ולא הורשה למלוך. בראש בניו, שנקראו הקאורוואס, עמד דוריודהנה הרשע. פנדו, האח הצעיר, תפס את המלוכה. בראש בניו, הידועים בשם פאנדוואס, עמד ארג'ונה- בעל מעלות מוסריות רבות. פנדו מת בגיל צעיר ובניו גודלו ע"י אחיו דהריטרשטרה יחד עם הקאורוואס. הפאנדוואס הצטיינו והיו אהובי העם. עובדה זו גרמה לקנאה ועויינות גדולה מצד הקאורוואס שרקחו מזימות נגדם. לאחר מסכת שלמה של ארועים (שלא אפרט במסגרת זו) הקאורוואס ובראשם דוריודהנה, החליטו לפגוש את הפאנדוואס במלחמה. הפאנדוואס, למרות שלא רצו, נאלצו לצאת למלחמה לשם כינונה מחדש של הדהרמה, הצדק. כל בהרטה וארשה (הודו העתיקה) נחלקה במלחמה זו של המהבהרטה. קרישנה, התגלמות האלוהים, שימש כרכב במרכבתו של ארג'ונה. דהריטרשטרה, המלך העיוור, ביקש מסנג'יה, עוזרו הנאמן, לספר לו את פרטי המלחמה. כאן מתחיל הבהגווד גיטה, דו השיח המפורסם בין קרישנה וארג'ונה בשדה הקרב בקורוקשטרה.

מלחמת המהבהרטה התרחשה, כנראה, בשנת 3000 לפני הספירה. ניתן לפרש את הקרב גם כמאבק בין ההכרה הנמוכה (קאורוואס) לבין ההכרה הגבוהה (פאנדוואס), בה מנצחת ההכרה הגבוהה הודות לחסד אלוהים (קרישנה), גם אם לעיתים נראה שההכרה הנמוכה חזקה יותר.

פרק 1 – היוגה של יאושו של ארג'ונה

מלחמת המהבהרטה מתרחשת במישור הקדוש של קורוקשטרה. הבהגווד גיטה מתחילה ביום העשירי לקרב. דהריטרשטרה, המלך העיוור, מבקש מעוזרו סנג'יה, אשר לו ראייה אלוהית, לספר לו על כל מה שהתרחש (פס'1). בקשתו של דהריטרשטרה באה מתוך הכרה מלאה באגו, עיוורת מרוב אנוכיותו.

הארץ נקראת דהרמה-קשטרה, כי שדה הקרב הינו המקום בו יצורים שמימיים כמו אגני, אינדרה וברהמה מבצעים את סיגופיהם, מקום הצדק. הוא ידוע כקורוקשטרה מכיוון שהאב הקדמון קורו, אף הוא ביצע שם סיגופים עמוקים. למעשה במילה הראשונה "דהרמה"- צדק, ניתן לסכם את כל הבהגווד גיטה. בשדה הקרב נאספו לוחמים מפורסמים משני הצדדים.

כראש המשפחה וכראש הצבא, בהישמה נושף בקונכייתו כסימן להתחלת הקרב (12). הקאורוואס נחרדו למשמע הרעש הנורא שכן מלחמתם לא הייתה מלחמת צדק (19). ארג'ונה, ראש הפאנדוואס, מבקש לראות מי הם הלוחמים בשני הצדדים. הוא מבקש מקרישנה למקם את מרכבתו בין שני הצבאות (21,22). כאשר רואה ארג'ונה את מוריו, חבריו וקרובי משפחתו בשני הצדדים, עולה בהכרתו הרוע שבמלחמה, הוא מוכה ביגון ומסרב להילחם. בשכחו את חובתו, ארג'ונה מדוכא עד שאיננו יכול אפילו לשאת את קשתו. הוא מדבר על סימנים רעים והרגשת אסון מתקרב בשדה הקרב. ארג'ונה המלא בפחד ובחוסר שקט, מדבר בתבונה על תוצאותיה הרעות של המלחמה.

הוא אומר שאינו רוצה במנעמי השלטון לאחר הרג קרוביו ומוריו, ואף לא את השלטון על שלושת העולמות (כהקבלה לגן עדן, גהנום והארץ) כתוצר של המלחמה (26-46). בתפיסתו המוטעית ובצערו, שוכח ארג'ונה את כוחו של היודע כל, של קרישנה, ומתווכח איתו. לאחר שביטא את חוסר יכולתו להילחם, שטוף צער, יושב ארג'ונה בכרכרה ומניח את נשקו (47).

הפרק הראשון מלמד שכאשר ההכרה מוכת עיוורון ע"י חיבה ואנוכיות, כמו אצל דהריטרשטרה (עיוור פיסית ומנטאלית), לא מוטרדים מרווחתם של אחרים. כשההכרה מכוסה ע"י גאווה, קנאה, חמדנות,אגו ותשוקה לתהילה וכוח, כמו אצל דוריודהנה, לא יהסס האדם להשמיד את חבריו, קרובי משפחתו ואת האומה כולה. התוצאה הסופית הינה הרס עצמי. מי אשר נכשל במילוי חובתו כתוצאה מצמידות ותשוקה (לחיים), כפי שעושה ארג'ונה, לא יוכל להשתמש בכוחו ובאומץ ליבו. הוא לא יוכל לחוש את נוכחות האל, גם כאשר האל מצוי לפניו ומוכן לעזור לו. אדם כן, הדבק באל, מלא אמונה וחסר תשוקות, המתייחס לחברים ויריבים בצורה שווה, כמו סנג'יה, תהיה לו שלוות נפש ויזכה בראיית האל בצורתו הקוסמית.

ניתן לראות את סבלו של ארג'ונה כנובע מחוסר הרמוניה בין ההכרה ללב, בין המחשבות לרגש. הכרתו של ארג'ונה מתעקשת לבצע את חובת הקשטריה, להשמיד את האויב המושחת. ליבו רוצה להגן על קרובי משפחתו ומוריו מכליה. חוסר הרמוניה פנימי זה יצר חוסר איזון בין הרמה הפיסית, המנטאלית, האיטלקטואלית, המוסרית והרוחנית שלו.

הדאו בפרק הראשון

בפרק השני של הלאו דזה (ספר הדרך והסגולה) מתוארות שתי תנועות. שתי השורות הראשונות מבטאות ביקורת נגד מה שכל העולם יודע: "כל העולם יודע שהטוב הוא טוב וזה הרע…" [1]. זוהי למעשה ביקורת על הידיעה שלנו ע"פ קונבנציות- קודם נקבעים הכללים ולפיהם אנו יודעים מה זה יפה ומה זה טוב. זוהי תפיסה אמצעית הניכרת בכל אספקט של החיים. העולם קיים לעצמו והוא אינו זקוק להנחות שלנו, אך בני האדם רוצים כללים, צריכים מסגרות. בעצם המסגרות הם מעוותים את העולם, ובראש ובראשונה את העולם הפנימי שלהם.

בפרק הראשון של הגיטה אנו נחשפים ליאושו של ארג'ונה. קרישנה יודע שיאושו נובע מבורות. מאוחר יותר, בפרק השני, קרישנה יחל בהוראה וילמד את ארג'ונה כי תודעה טהורה היא נצחית ואינה מוגבלת בזמן כמו הגוף או ההכרה. האטמן (האני המוחלט) תמיד קיים ולכן מעולם לא היה זמן בו המלכים (ביניהם קרוביו ויקיריו של ארג'ונה) חדלו מלהתקיים.

לדעתי לאו דזה בפרק השני משלים את הרעיון העולה מהגיטה. כאשר אדם מבקש את הטוב הוא מחוייב ליצור הבחנה וכך הוא בורא את הרע. יש להבין כי הטוב והרע הם יחסיים ובמקום לסווג עלינו לבחון כל דבר כשלעצמו. האמת אצל לאו דזה היא לא לוגית ולא דתית. כמו שהיפה הוא לאו דווקא האסתטי, כך הטוב לא חייב להיות אתי או מוסרי. האמיתי הוא מה שנעשה ומה שקורה. הטוב הוא מה שמצוי במקומו הטבעי. מכאן עולה שמקומו של ארג'ונה הוא בשדה הקרב, בהגנה על הדהרמה.

לאו דזה טוען כי היפה והטוב נולדים בניסיון האישי ולא קודמים לו. גם קרישנה מלמד את ארג'ונה כי עליו קודם כל לפעול ללא השגות לגבי טוב ורע. מול התנועה של התודעה האנושית שבונה קונבנציות מוטעות, מציג לאו דזה את תנועת הממשות: "יש ואין נולדים זה מזה. קשה וקל משלימים זה את זה. ארוך וקצר מדגישים זה את זה…אלה הם הקבוע…" [2]. בטבע הניגודים פועלים מתוך איזון. הקבוע של לאו דזה הוא התנועה בין הקצוות, ההשתנות. אין עיקרון אחד שעומד בליבה של ההשתנות. באופן דומה קרישנה מבקש ללמד את ארג'ונה כי מה שבן חלוף לא באמת קיים ולכן אין עליו לפעול (או לא לפעול) מתוך צמידות.

[1] פרק 2 לאו דזה, ספר הדרך והסגולה, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים, 1981/ תרגום לעברית: דן דאור ויואב אריאל
[2] פרק 2 לאו דזה

פרק 2 – סנקהיה יוגה

הפרק השני של הגיטה הוא אחד הפרקים הארוכים והחשובים ביותר ולכן אבחר להתעכב עליו מעט יותר ולהיכנס לעומק הדברים העולים מכל אחד מפסוקיו.

המילה סנקהיה בבהגווד גיטה מתייחסת בדר"כ לניאנה יוגה – היוגה של החוכמה. קרישנה נותן הבנה כוללת כיצד ניתן להקל את הסבל האנושי דרך מודעות של המוחלט. בנקודה הזו התפיסה היוגית, בעיקר הניאנית, שונה מהתפיסה הדאואיסטית ועל כך אעמוד בהמשך.

סנג'יה מסביר את מצבו של ארג'ונה שנסער מצמידות ומפחד (פס' 1). קרישנה מבקר את ארג'ונה על יאושו ומעודד אותו להילחם (2,3). כשמחשבות מנוגדות עולות בהכרה, מעטים הם האנשים היודעים כיצד לפעול. בשלב זה דרושה עצתו של מורה.

כשהאגו מקבל מכות חוזרות ונשנות מהעולם, הוא מכיר בחוסר האונים שלו. הוא רוצה שלום ופונה לכוח עליון. ארג'ונה מספר לקרישנה אודות ספקותיו (4-8) אך רק לאחר שביקש כי ילמד אותו (7) קרישנה החל לדבר. בכך הוא נותן דוגמה יפה מאוד לכך שיש להעניק לסובבים אותנו אך ללמוד לתת למי שמבקש ולמי שמוכן לקבל (להימנע מכפיית ידע).

לאחר שנכשל לשכנע את קרישנה ע"י מה שנראה לו כמחשבות נבונות, מכיר ארג'ונה בהיותו חסר אונים והופך לתלמידו של קרישנה במובן האמיתי של המילה. רק עכשיו יכול קרישנה לקחת על עצמו את תפקיד המורה.

ההוראה שלו מתחילה בפסוק 11: "…חכמים אינם מתאבלים, לא על החיים ולא על המתים". קרישנה מסביר תחילה את טבעו הבלתי חולף של האטמן (האני המוחלט) אשר אין לו עבר, הווה או עתיד. האטמן לא מת לעולם, לכן ארג'ונה אינו צריך להצטער (12-13). קרישנה רומז על מעגל הסמסרה שממשיך להסתובב גם אחרי המוות (13). הוא מלמד את ארג'ונה שה"אני" הוא לא הגוף. זוגות הניגודים גם הם שונים מה"אני" משום שיש להם התחלה וסוף (14). רגע אחד אני חווה קור ורגע שני חום אך אני לא החוויות הללו עצמן. היוגי מבין שהוא שונה מהחוויה של הקור או החום. הוא מתבונן על זוגות הניגודים הללו ולא מושפע מהם. הוא איננו מושפע מעולם התופעות(15).

פסוק 16 הוא אחד הפסוקים החשובים ביותר בבהגווד גיטה מבחינה פילוסופית: "ללא ממשי אין קיום ולקיים אין אי ממשות…". הפסוק מסביר את ההגדרה של דבר ממשי בשלושת הזמנים. לדוגמה – כד עשוי חימר. החימר הוא ממשי והכד משתנה. הכד הוא צורה שהחימר לובש. כל חומר מורכב מהסאבאטומים שלו – חלקיקים אשר בפיזיקה המודרנית טוענים כי הם אפשרויות עם תודעה- כלומר, התודעה מתחילה את הכל. כל העולם הזה הוא ביטוי של תודעה טהורה, זו סיבה קבועה שאינה משתנה. לפי פסוק 16 מה שלא ממשי (כד למשל) אף פעם לא יהיה ממשי, לעומת זאת משהו ממשי (חימר למשל) תמיד יהיה ממשי. כיוון שהאטמן הוא מעבר לחמשת האלמנטים, כלומר, אדמה, מיים, אש, אויר וחלל, אי אפשר לחתוך אותו, להרטיבו, לשרוף או לייבש אותו. הוא נצחי ואינו משתנה (17-30).

משרואה קרישנה כי ארג'ונה מבולבל ודבריו אינם מספיקים לו, הוא פונה גם לרגש החובה של ארג'ונה בתור קשטריה (מעמד הלוחמים) (31). ארג'ונה לא נלחם בשביל עצמו, הוא נלחם בשביל הדהרמה. למעשה, הדהרמה מדריכה את האינדיבידואל ברגעים של בחירה. לבחור ולפעול על פי עיקרון הצדק האישי והכללי (דומה לתפיסה הקונפוציאנית). הדהרמה משמעה לדעת מה נכון לעשות ברגע מסוים ובמעמד מסוים.

בפסוקים הבאים קרישנה נוטש את הטיעונים של האדוואיטה וודנטה ופונה למטה, לבסיס – לאגו (32-37).

לאחר מכן הוא מלמד את ארג'ונה את הקרמה יוגה שתגן עליו מפחד (38). בקרמה יוגה קיימת נחישות ממוקדת בה מקדישים את פירות הפעולה לאלוהים (למשהו גדול יותר ממך, נצחי). הקרמה יוגה מטהרת את ההכרה. כאשר לא משתוקקים לתוצאה, ההכרה רגועה בעת ביצוע הפעולה. מיקודו של החכם בנקודה אחת היא הודות להעדר תשוקות. טבעו המפוזר של האינטלקט הנבער, הוא בגלל התשוקות. יש לפתח שוויון נפש לפעולה. כך ניתן יהיה לפתח אי צמידות (ואירגיה). רק עם אינטלקט הממוקד בנקודה אחת ניתן לקוות להגיע לאלמותי (41-44). קרישנה מהלל את העובד הבלתי אנוכי (קרמה יוגי) בעל ההכרה השווה, ומבקש מארג'ונה להיות כזה אפילו בקרב. הוא מייעץ לארג'ונה להילחם, חופשי מתשוקה להשתלט על המלוכה או לשמר אותה. בשיטה זו יכול אדם ללכת מעבר לאיכויות הטבע (גונות)- סטווה, רג'ס, טמס- ולהתבסס באטמן (45). כאשר אנו מגיעים להגשמה עצמית (לידיעת הברהמן- המוחלט) אין צורך בוודות, הן כמו מפה. ברגע שמצאנו את הייעד אין צורך יותר במפה (46). ( גם ג'ואנג דזה סבור כך, אפרט בהמשך). לפי פסוק 47 לאדם אין זכויות על פירות הפעולה משום שלמעשה לא הוא הפועל. עליו לפעול כאן ועכשיו ללא צמידות. כך הפעולה הופכת להיות מיומנת. ההכרה צריכה להיות מאוזנת בהצלחה וכישלון, הנאה וכאב. מיומנות בפעולה נקראת יוגה (48-50). טוב ורע הם שני קצוות של אותו אחד (גם אצל לאו דזה הם משלימים זה את זה). החכם המצוייד בידע של העצמי, כאשר הוא מוותר על פירות הפעולה, חורג מתוך הסמסרה (מעגל המוות והלידה מחדש) ולא מושפע מזוגות הניגודים. זה לא אומר שהוא מת – הוא משוחרר בהיותו בחיים (ג'יוון מוקטי).

קרישנה מלמד את ארג'ונה שעליו להיות ער לתופעות החיים אך לא להזדהות איתן (51). עליו לחוות את האמת כחוויה ישירה, לאו דווקא ע"י שינון הוודות (או כל חומר אקדמי אחר- מדובר בשינון ולמידה) אם כי ע"י תרגול מעשי (באמצעות כלים שונים כגון מדיטציה למשל) (52-53).

בשמעו זאת מעלה ארג'ונה ארבע שאלות בדבר מאפייניו של אדם שהכרתו יציבה, כלומר, תיאורו, אופן דיבורו, ישיבתו והליכתו (54). קרישנה אומר שאדם שהכרתו יציבה הינו חסר תשוקות לחלוטין. תודעת האטמן ונטישת התשוקות נחוות בו זמנית. אדם המבוסס בחוכמה, מקבל את הדברים כמו שהם, אין לו אהבות ושנאות. חושיו יתכנסו כמו שצב מכנס את רגליו. זה שמודע לנוכחות האל בכל יכול לשלוט בחושים (55-61). החושים הם אלה שמסיחים את הדעת שכן התשוקה היא זו שגורמת לכעס (כאשר אין אנו מצליחים לספק את התשוקה). הכעס משול לשגעת זמנית. האדם שוכח מה חשוב לו ומה לא, מה זמני, מה קבוע, מה אמיתי ומה לא, ולכן לא יכול להשיג שלווה ולהיות מאושר (62-66).

היוגי רואה סיפוק תשוקה כסבל. בהתחלה סבל מהציפייה להשגה, לאחר ההשגה סבל הנובע מהפחד לאבד, לאחר האיבוד סבל מעובדת האבידה. קרישנה משווה את ההכרה הבלתי נשלטת לסירה שנקלעה לסערה. עקב רוח התשוקות הנושבת על פני ההכרה, היא מטלטלת סביב, דבר הגורם לה למעשים שגויים. לילה חשוך של אדם רגיל הוא מצב של ערנות מלאה לזה השולט בעצמו, ולהיפך. כל הפרטים היחודיים מתמזגים בעצמיות האוניברסלית של הצדיק בעל ההכרה היציבה. צדיק בעל חוכמה יציבה חי חיי שירות ללא מעורבות (68-72).

פרק 2 מלמד את יישום היוגה בחיי היומיום. הוא מראה לאנושות את הדרך להתגבר על שניות וסתירות. קרישנה מבקש מאיתנו להיות העד, להשתחרר משלוש הגונות, להתעלות על השניות, לפעול ללא ציפייה לתוצאות ולהזדהות עם התודעה העליונה.

הדאו בפרק השני

הדאו פועל מכוח טבעו שהוא חלק מטבע גדול יותר, שלם והרמוני. טבע האדם הוא טבע העולם, טבע המוחלט. לפי הדאואיזם דבר אינו קיים ולכן הכל נתון להשתנות [1]. ספר הדרך והסגולה היה שווה נפש לחיים ולמוות וטען כי רק מי שאינו מתעסק בחיים ובמוות יחיה באמת [2], וכי "הגורם לרעות הגדולות הוא שיש לנו גוף" [3]. למעשה הגישה הזו מזכירה את הגישה היוגית שקרישנה רוצה ללמד את ארג'ונה, לפיה עלינו לבטל את ההבחנות בין חיים ומוות ולהתייחס אליהם כמכלול אחד של הוויה.

הסוגיה הראשונה שנידונה בפרק השני של הגיטה היא הפניה למורה, הפניה למישהו שידריך אותנו בדרכנו הרוחנית. חשיבות רבה מיוחסת להיותו של התלמיד מוכן ובעל רצון אמיתי ויכולת לשינוי. המסורת הדאואיסטית מספרת כי בבגרותו היו ללאו דזה תלמידים רבים. לאורך הדורות היו סיפורים שונים אודות היחסים בין לאו דזה לתלמידיו. אחת מהגרסאות יצאה בסביבות שנת 300 לספירה ולפיה לאו דזה מגיע למעבר הגבול והשומר יין-שי מבקש להצטרף אליו במסעו וללמוד ממנו: "…התוכל לכתוב עבורי הסבר לדרך הגדול? אסגוד לו ואקיימו באימון ובמעשה…"

ענה לאו דזה: "עליך לשנן כתב זה שבשתי מגילות עשרת אלפים פעמים. אז תושלם דרכך…כרגע, אינך מוכן עדיין.", "יין-שין מילא אחר הוראותיו ושינן את ספר הדרך והסגולה עשרת אלפים פעמים…דרכו הושלמה" [4].

במאה השלישית והרביעית התנועה הדאואיסטית מקבלת מפנה לכיוון של דאואיזם דתי. המציאות הקשה בסין והשאיפה לברוח ממנה מתגלמים בסיפור זה אשר במרכזו עומדת הצטרפות החסיד הראשון. ניתן לחוש עד כמה יין-שין היה נחוש בדעתו ללמוד. לאו דזה, בדומה לקרישנה, מוכן להתחיל את ההוראה אך ורק כאשר תלמידו באמת יהיה מוכן.

הגרסאות השונות לסיפור חייו של לאו דזה נובעות מתנועת הדרך אותה הוא מייצג והיא ההשתנות עצמה. בהתאם לכך גם לאו דזה משתנה. גם מבחינה כרונולוגית ככל שאנו מתקדמים בשנים (מבחינת מחקר) מוצאים כתבים של לאו דזה אחורה יותר בזמן. השינויים הללו מתאימים מאוד לפילוסופיה של לאו דזה שכן הוא רוצה ללמד אותנו שהוא לא באמת קיים. אין לו זהות ואין לו זמן ועל כן לא יכלה להיות לו ביוגרפיה. אידאל ההשתנות מקביל לתפיסה האדוואיטה וודנטית לפיה הכל חולף.

קרישנה מדבר על גלגול נשמות. הנשמה משילה את הגוף כשהוא בלה ומחליפה בגוף חדש. נשאלת השאלה כיצד נדע שה"אני" הוא לא הגוף? אם נצא מנקודת הנחה שה"אני" הוא הגוף, אזי "אני" צריך להיות בכל מקום שהגוף נמצא בו. במצב של שינה תתקבל סתירה משום שכאשר אנו חולמים ה"אני" הוא החולם. ה"אני" נמצא בחלום אך הגוף אינו נמצא שם.

בהקשר הזה אצטט מתוך ה"ג'ואנג דזה": "פעם חלם צ'ואנג טסה שהוא פרפר המתעופף ברפרוף כנפיים, שמח בעצמו ועושה מה שליבו חפץ. הוא לא ידע שהוא צ'ואנג טסה. לפתע הקיץ משנתו ומצא את עצמו צ'ואנג טסה שאין לטעות בו. שוב לא ידע אם הוא פרפר בחלומו של צ'ואנג טסה, או צ'ואנג טסה בחלומו של פרפר. 'בין צ'ואנג טסה לפרפר ודאי יש הבדל' אומר מי שאומר וקורא לכך 'שינוי צורה'" [5]. אם כן לג'ואנג דזה [6] האיש, במהותו הפיזית יש את אותה הממשות כשל הפרפר, שהרי הפרפר הוא גל מחשבה של ג'ואנג דזה וכאשר ג'ואנג דזה חלם שהוא פרפר הוא אכן חש בכל הוויתו את היותו פרפר.

אני ארחיק לכת ואשאל לנוכח סיפור החלום, האם "אני" זו ההכרה? אם "אני" הן המחשבות אזי ברגע שהן חדלות מלהתקיים גם אני אפסיק להתקיים, אך מה יקרה בשינה עמוקה? מה יקרה במדיטציה? אם כן "אני" הן לא המחשבות שכן הוכח מדעית שאין פעילות מנטאלית בזמן שינה עמוקה. היוגים אומרים: "אני קיים, משמע אני חושב", היפוכה של הפילוסופיה של דקארט. גם הרגשות והתחושות הן תופעות חולפות שכן ה"אני" לא משתנה בזמן כעס, שמחה או כל דבר אחר. כל התופעות המשתנות הן ביטויים של התודעה הטהורה. אי אפשר לדעת את התודעה הטהורה באותו האופן שאי אפשר לדעת את הדרך, לכן אולי מבקש הדאואיזם לדעת לא לדעת. גם ג'ואנג דזה שואל: "…האם אין אני תלוי במשהו כדי שאוכל להיות מה שאני? האם אין אותו משהו תלוי במשהו אחר כדי שיוכל להיות מה שהוא? כיצד אוכל לדעת מדוע אני כך? כיצד אוכל לדעת מדוע אינני כך?" [7].

לפי התפיסה האדוואיטה וודנטית המועלית בבהגווד גיטה, בכל תהליך ידיעה יש אובייקט – זה שיודעים אותו, סובייקט – זה שיודע, ומתבונן – תהליך הידיעה. פסוק 16 בפרק השני של הגיטה דן בסוגיה זו. לפיו האובייקט והסובייקט בעלי טבע הפוך. הסובייקט הוא זה שיודע והאובייקט הוא הידוע. אין אפשרות שהתודעה הטהורה יודעת את עצמה. ברגע שתודעה טהורה הופכת לאובייקט ידיעה היא כבר איננה תודעה טהורה. האובייקט הוא מוגבל. אני הסובייקט יודע את האובייקט. האובייקט נפרד ממני, הוא מוגבל ולכן גם אני מוגבל. ברגע שיש מגבלה זו כבר לא תודעה טהורה. למעשה, תודעה טהורה בלתי ניתנת לידיעה בתהליך זה של אובייקט, סובייקט ותהליך הידיעה.

טענות דומות נאמרות לגבי "הדרך" בהקשרה הדאואיסטי: "…הדרך היא שלמות בפני עצמה, היא אינסופית ואיננה ניתנת להגדרה ולקיבוע." [8]. הדרך הדאואיסטית נטולת שם והגדרה וכמו התודעה הטהורה היא המקור לכל הקיום. הפרק הראשון מתוך ספר הדרך והסגולה מבטא זאת באופן ברור: "דרך שאינו אלא דרך אינו דרך הקבוע, שם שאינו אלא שם אינו שם הקבוע. באין לו שם- הוא ראשיתם של ריבוא הדברים, באשר לו שם- הוא אימם." [9].

מנקודת מבטו של לאו דזה ה"קבוע" היחידי הוא ההשתנות המאפיינת את טבע העולם ובתוכו נכלל גם טבע האדם. מכאן שהאידאל האנושי הוא ה"כך מעצמו" שפרושו היות ספונטני, חסר מאפיינים אנושיים יחודיים כגון יכולת שכלית, מוסרית או לשונית [10]. "יש דבר שגיבושו בערפל. נולד לפני השמיים והארץ, שקט, שומם – עומד לבדו ואינו משתנה, סובב בכל ואינו . עייף, אפשר לראות בו את אם העולם. אינני יודע את שמו, אכנה אותו 'הדרך'"[11]. הדרך הדאואיסטית זו הדרך השמה דגש על אפס המעשה – זו הדרך הנסללת תוך כדי שהולכים בה. למעשה לאו דזה טוען כי דרך שניתן לבטא אותה במילים היא לא דרך. "החכם מקומו – המעשה שבאין עשייה, נוהגו- הלימוד שבאין מילים" [12]. הדרך היא פרדוקס, לכן אפשר להשתמש במילים אבל לדעת שתפקידן לנסח סוג של חידה. המשמעויות לא ימצאו במילים ובשפה: "הדברים נבראים בו והוא אינו מחוללם" [13].

בהקשר הזה אצטט קטע יפה מתוך הג'ואנג דזה: 'לשכוח את המילים' –
"המכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג, אתה יכול לשכוח את המכמורת. המלכודת קיימת עבור הארנבת. משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת. מילים קיימות עבור המשמעות. משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים. מי ייתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה!" [14].

הבהגווד גיטה משבחת את הניאנה יוגה – היוגה של החוכמה, שכן כל הגיטה עוסקת בהוראה של קרישנה. בעניין הזה הגישה האדוואיטה וודנטית שונה מהגישה הדאואיסטית. הניאנה יוגי עוסק בלימוד ובשינון כתבים על מנת להגיע לידע של המוחלט, על מנת להיות ברהמנה (אדם שהגיע להגשמה עצמית). למרות זאת קיים דמיון רב בין שתי הגישות לגבי הרגע בו הושגה המשמעות או ההגשמה. הדאואיסט, משהשיג את המשמעות, שוכח את המילים, והיוגי, משהגשים את עצמו, זונח את הוודות המהוות עבורו סוג של מפה.

הדרך בהן הוודות מכוונות את היוגי נקראת לקשנה. הלקשנה מהווה כלי בידי היוגי להגיע אל המוחלט – אל האטמן. הלימוד המרכזי בפרק השני של הגיטה הוא אודות נצחיותו של האטמן. משום שה"אני" המוחלט תמיד קיים ואינו נכחד לעולם אין משמעות להתאבל על המת. כמובן שמבחינה רגשית אנו כואבים את המוות – בשל המצאותינו בעולם היחסי, אך עצם הידיעה כי למעשה אין משמעות למוות משום היותו חלק ממעגל החיים, מקלה עלינו את ההתמודדות.

ג'ואנג דזה יאמר כי: "דבר אינו מת ודבר אינו חי": "ליה טסה, שיצא למסע, היה סועד את ליבו בצידי הדרך. הוא ראה גולגולת בת מאה שנה, תלש את עשבי הבר שכיסו את הגולגולת, הצביע עליה ואמר: רק את ואני יודעים שדבר אינו מת ודבר אינו חי. האם את אומללה? האם אני מאושר?" [15]. ג'ואנג דזה רואה את המוות כשינוי צורה. כאשר אשתו של ג'ואנג דזה מתה (ג'ואנג דזה עמ' 79) הוא אינו מתאבל. הוא מבין כי מנקודת המבט של התהליך הכולל בטבע מה שקרה הוא השתנות והנשמה לבשה צורה אחרת.

בפסוק 27 קרישנה מדבר על אותה הנקודה בדיוק: …המוות ודאי לנולד והלידה וודאית למת…", לכן, כשאדם יקר מת אנו מתאבלים למעשה על עצמינו, לא עליו. כך גם מנקודת מבטה של אשתו המתה של ג'ואנג דזה – אין משמעות לאבל, אך יחד עם זאת אין זה אומר שאין מקום לכאב.

התחושה הזו מוצאת ביטוי יפה ונוגע ללב באחד השירים האהובים עלי מתוך עולם הזן בודהיזם. אמנם אני קצת חורגת מהמסלול הדאואיסטי אך בכל זאת אבחר לצטט את השיר הקצרצר ועם זאת הכל כך מרגש וקולע של איסא :
"עולם הטל, אכן עולם הטל, ואף על פי כן…" [16].

עולם הטל הוא דימוי בודהיסטי לחלופיות החיים. התפיסה הבודהיסטית לגבי העולם היחסי השפיעה רבות על השירה ועל שאר האומנויות ביפן. איסא כתב את השיר על קברה של ביתו הקטנה. הוא כאמור מבין את משמעות העולם היחסי ואת העובדה שאין משמעות אמיתית למוות, אך בכל זאת כרגע הוא נמצא כאן והרגש חזק ועל כן יש לו מקום.

ביטוי נוסף ליחס אל החיים והמוות ניתן לראות ב"מותו של ג'ואנג דזה" (ג'ואנג דזה, עמ' 105). אין לו צורך בארון קבורה, בשרו ישמש מאכל ליצירי הטבע וכך יהפוך לחלק ממנו. הוא מקבל את חייו ומותו בשוויון נפש כחלק מתהליך הבריאה. אין בו פחד. ג'ואנג דזה מבין כי גופו הוא תופעה חולפת ומותו אינו משפיע על הווייתו. באותו אופן היוגים משווים את הברהמן (המוחלט) למסך קולנוע. על המסך ניתן לראות שיטפון, שריפה, מוות וכ"ו, אך המסך אינו מושפע בשום אופן ממה שמתרחש עליו. כך גם הברהמן הוא כמו מסך שאינו מושפע מהחוויות המוקרנות עליו. היוגי, כמו הדאואיסט, חי בעולם ולא מושפע ממנו. כמו הלוטוס שנשאר תמיד יבש.

[1] פת-שמיר גליה/ אדם לאדם חידה- טבע האדם ומחשבת סין/ אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור 2004/ עמוד 113
[2] לאו דזה, פרק 75
[3] לאו דזה, פרק 13
[4] פת-שמיר עמ' 119
[5] ג'ואנג דזה/ "קולות האדמה"- קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג טסה/ תרגום לעברית: יואל הופמן, הוצאת מסדה, גבעתיים- רמת גן 1977, עמ' 27
[6] כאשר אני מצטטת מיואל הופמן אני משתמשת בתעתיק שלו אך כשאני כותבת אני מעדיפה את התעתיק השני.
[7] ג'ואנג דזה, עמ'26
[8] פת- שמיר עמ' 121
[9] לאו דזה, פרק 1
[10] פת- שמיר עמ' 121
[11] לאו דזה, פרק 25
[12] לאו דזה, פרק 2
[13] לאו דזה, פרק 2
[14] ג'ואנג דזה, עמ' 96
[15] ג'ואנג דזה עמ' 80
[16] רז, יעקב, זן בודהיזם- פילוסופיה ואסתטיקה, אוניברסיטה משודרת, משרד הבטחון- ההוצאה לאור, 2006, פרק י"ב, עמ' 188

היוגה של הפעולה – סיכום

כפי שציינתי בתחילת העבודה, השאלה שהנחתה אותי לאורכה היא האם ניתן לפעול באופן אחראי בעולם מתוך מקום של ויתור- מתוך אי פעולה. ובכן, בחנתי את המשמעות האדוואיטה וודנטית למושג "פעולה" ומצאתי את הפעולה שבאי פעולה. בחנתי גם את המשמעות הדאואיסטית של המושג "עשייה" ומצאתי את העשייה שבאי עשייה. הפעולה שבאי פעולה והעשייה שבאי עשייה מייצגות תנועות זהות. אין הכוונה ב"אינו נעשה" לישיבה חסרת מעש בחיבוק ידיים – אלא, כן לפעול, אך ללא התערבות במהלך הטבעי של זרם החיים. להיות "כך מעצמו"- ספונטני ולא מכוון. פשוט להיות.

"לדרך הדאואיסטית אין יעד. בעצם ההליכה אנו 'מגיעים' ללא סוף, נוטשים וממשיכים, וכן הלאה.." [1]. באותו אופן קרישנה מסביר את הקרמה יוגה (היוגה של הפעולה) ויישומה המעשי בחיי היומיום. לא ניתן להגיע לשלמות ע"י ויתור על פעולות. זה שיושב ופורש ממעשים כלפי חוץ, אך חושב בתוכו פנימה, הוא צבוע. זה שבתוכו פנימה מרוכז במחשבות על האטמן (כלומר מחובר לתודעה הטהורה- או לדרך) ומבצע פעולות מבלי לצפות לפירות, הוא קרמה יוגי.

למעשה, ארג'ונה מנסה לברוח מהדהרמה כי הוא נמצא בשדה קרב פיזי ומנטלי. הוא רוצה לקחת מחסה באי פעולה. קרישנה מסביר לו שזה לא יעזור לו. המנוחה היא מנוחה רוחנית בתוך הפעילות משום שגם אם לא נרצה לפעול, בכל זאת נפעל. אנו מבצעים פעולות משום שזו הדהרמה שלנו (האמת, הדרך). אפילו בישיבה או בשכיבה יש סוג של אקטיביות ולכן בעל גוף לא יכול לוותר לחלוטין על הפעולה. על מנת לדעת את האמת שלנו, הדהרמה, עלינו לוותר על פירות הפעולה, לפעול ללא ציפיות ומתוך מודעות. קרישנה מבקש מארג'ונה לבצע את חובתו (לפעול) מבלי לזהות עצמו כעושה הפעולה. פעולה המבוצעת ללא מניע אנוכי מטהרת את הלב ומובילה לשחרור (אחדות).

ההבדל המהותי שזיהיתי בין הגישה הדאואיסטית לבין הגישה היוגית הוא בהתייחסות ללימוד. הדאואיזם אינו רוכש כבוד למילים (בעיקר ג'ואנג דזה): "מי שיודע אינו מדבר ומי שמדבר אינו יודע" [2]. לפי הניאנה יוגה (היוגה של החוכמה- לימוד) אפשר לגשת לידע בדרך אחרת. ניתן להתמסר לדרך הרוחנית של הידע. עצם ההתמסרות הופכת את הפעולה לדבקות – בהקטי. עבור הניאנה יוגי הלימוד הוא כלי, משהושגה ההגשמה הוא מוותר על הכלי, כפי שהדאואיסט יוותר על המילים משהושגה המשמעות.

לפני כן ציטטתי מפרק 32 של ג'ואנג דזה, "ספרים", בו הוא יוצא נגד ספרים ואין הוא מוצא שהם ראויים לחשיבות שמייחסים להם, אך בכל זאת הדברים הללו נאמרו ונכתבו במסגרת של ספר… אם כן, ערכן של המילים במשמעות, לא פחות לא יותר, כפי שערכה של הפעולה בהתמסרות או בזרימה, לא פחות לא יותר.

הבהגווד גיטה מלמדת כי לא ניתן לחיות ללא פעולה. "קרמה" היא שדה הפעולה והשונות. "יוגה" היא אחדות, גם כשנמצאים בשדה השונות. כל הבעיות נוצרות כשההכרה מופנית החוצה דרך סוכניה המיידיים, כלומר, החושים. ההכרה מחפשת אחר האושר שהוא טבעה האמיתי. עקב חוסר ההבנה, היא מנסה להשיג אושר דרך החושים והולכת החוצה לאובייקטים השונים. ע"י כינוס חושים מאובייקטים חיצוניים, חוקר החכם את ה"עצמי". צמידות ודחייה מאובייקטים של החושים זוהי בורות. ניתן להתגבר על כך ע"י הבחנה. כלומר, גם התהום השניה, התהום של הדחייה, מסוכנת באותה המידה.

באותו האופן שאנו משתוקקים להיות בצמידות למה שנעים אנו גם משתוקקים להיות בנפרד ממה שלא נעים. אלו הן שתי הפנים של התשוקה, ושתיהן יוצרות האחזות. כאשר אנו מתרחקים לחלוטין מהאובייקטים, כלומר מבודדים עצמינו מהעולם, אנו למעשה בורחים, לא מתמודדים. עלינו ללמוד כיצד לחיות בתוך העולם, להסתדר עם האובייקטים השונים אך לא להיות מושפעים מהם. עלינו להיות מודעים לפעולותיהם של האינטלקט, ההכרה והחושים. כשהאינטלקט וההכרה מתאחדים עם התודעה הפנימית, או במונחים דאואיסטיים- "זורמים, נהיים אחד עם הדרך" מאבדות התשוקות מכוחן באופן ספונטני, כמו גל הנמס באוקייאנוס.

בקטע "סוסים" מתאר ג'ואנג דזה את האושר בו היו נתונים האנשים בימי קדם, בהם נהג העולם על פי חוקי הטבע: "…היו בני האדם שוכנים בבתיהם מבלי לדעת מה הם עושים והיו מהלכים מבלי לדעת לאן פניהם מועדות. לחייהם תפוחות ממזון, שבעי רצון, היו הם טופחים על בטנם ומשתעשעים…"[3].

ניתן לראות כי האידאל הוא בחיים – האנשים גרים בבתים, אוכלים, שבעים, מאושרים. הכל עניין של פרספקטיבה- איך לחיות. החיים כהשתנות, זרימה מתמדת, לפי הדאואיזם – אי הכוונה. "ההולך בדרך מעורב בעולם ונוכח בו בכל רגע ורגע, אך הוא אינו מתערב בסדריו…" [4]. ניתן לחוש את הדרך ולחיות אותה במלוא מובן המילה בדברים הקטנים בחיי היומיום, כמו עושה הגלגלים: "כשאני חורת גלגל, אני מכה באיטיות, האיזמל מחליק ואינו עומד במקומו. אם אני מכה במהירות, האיזמל נתקע ואינו חודר פנימה. אותו 'לא איטי ולא מהיר'- היד יודעת אותו והלב חש אותו. הוא ישנו, אך אי אפשר להביע אותו במילים" [5].

לסיכום, הויתור האמיתי הוא על הפעולות האנוכיות והבלתי טהורות. הויתור הוא על התשוקה והחמדנות לפירותיה של כל פעולה. אין לשנוא פעולות לא נעימות ואין להצמד לפעולות שנעימות לנו. מי שמבוסס בויתור פנימי שכזה יכול באמת להשתחרר. אין מדובר במוות, מדובר בחיים בעולם הזה, כאן ועכשיו, מבלי להיות מושפעים ממנו. זוהי חווית האחדות – היות אחד עם הדרך. כשאדם פורש במודע מכל פעולות החושים, ההכרה והאינטלקט, הוא יתמזג לבטח לתוך הטבע הבסיסי שלו – התודעה העליונה שהיא האושר העליון. הויתור הופך לאמצעי להשגת השלמות. זו הגדולה של חוכמת הויתור. פעולה המבוצעת מתוך חופש מאינדיבידואליות, מאחדת אותנו ספונטנית עם האוניברסאליות.

[1] פת- שמיר, עמ' 134
[2] ג'ואנג דזה עמ' 65
[3] ג'ואנג דזה עמ' 54
[4] פת- שמיר עמ' 135
[5] ג'ואנג דזה עמ' 66

ביבליוגרפיה

1) הבהגווד גיטא, מבוא וביאור: סוואמי שיבננדה, תרגום מאנגלית: מרכז שיבננדה ליוגה וודנטה,ת"א, 2006.
2) הבהגווד גיטא, תרגום מסנסקריט מבוא וביאור: איתמר תאודור, הוצאת כרמל, ירושלים, 2002.
3) פת- שמיר גליה, אדם לאדם חידה- טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, ת"א,2004.
4) קולות האדמה- קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג טסה, תירגם מסינית עם הערות ופירושים יואל הופמן, הוצאת מסדה, גבעתיים- רמת גן, 1977.
5) לאו דזה, ספר הדרך והסגולה, תל-אביב, מפעלים אוניברסיטאיים 1981/ תירגום לעברית: דן דאור ויואב אריאל.
6) רז, יעקב, זן בודהיזם- פילוסופיה ואסתטיקה, אוניברסיטה משודרת, משרד הבטחון- ההוצאה לאור, 2006